לשון הרע על איש ציבור: עורך דין חושף סודות דרמטיים

אור הזרקורים. הוא לא שמור רק לכוכבי קולנוע או פוליטיקאים. גם עורכי דין, ובמיוחד אלה שנוכחים בולטת בזירה הציבורית, מוצאים את עצמם לא פעם תחת זכוכית מגדלת. המילים שהם אומרים, התיקים שהם לוקחים, אפילו הלבוש שלהם – הכל יכול להפוך לחומר לדיון ציבורי סוער. אבל רגע, איפה עובר הגבול? מתי ביקורת לגיטימית הופכת למשהו אחר לגמרי, למשהו שיכול לנחות בבית המשפט עם דרישת פיצויים? זו שאלה מצוינת, ואחת כזו ששווה להתעכב עליה, במיוחד בעולם הדיגיטלי שבו מקלדת רופפת שווה לפעמים הרבה מאוד כסף. אם אי פעם תהיתם מה באמת מותר להגיד (או לכתוב, או לשתף) על עורך דין שאתם מכירים מהטלוויזיה או מהחדשות, אתם בדיוק במקום הנכון. בואו נצלול יחד לנבכי החוק, בכיף ובלי כאב ראש.

כשעורך דין בפרונט נפגע: האם מותר להגיד עליו הכול?

1. למה עורכי דין "ציבוריים" הם סיפור שונה?

יש עורכי דין שעובדים בשקט מאחורי הקלעים. ויש כאלה שנמצאים כל הזמן בפרונט. מייצגים לקוחות מפורסמים, מתראיינים בטלוויזיה, מפרסמים מאמרים, מביעים דעות נחרצות בנושאים חברתיים ופוליטיים. הם בוחרים, במידה רבה, להיות דמויות ציבוריות.

הבחירה הזו מגיעה עם חבילה. אחת התופעות המעניינות היא שברגע שאתה הופך לדמות ציבורית, רמת החשיפה שלך לביקורת, לפרשנות, ואפילו לרכילות – עולה משמעותית.

זה לא אומר שמותר לומר עליך כל דבר שבא לטקסט. ממש לא.

אבל המסגרת המשפטית שבוחנת אמירות אלה קצת שונה מזו שחלה על האדם הממוצע. זה כמו לשחק כדורסל בחצר האחורית מול לשחק באולם ספורט מואר לעיני אלפים. הכללים הבסיסיים זהים, אבל ההקשר והרגישות שונים.

הזירה הציבורית והשלכותיה המשפטיות

עורכי דין ציבוריים, מעצם מעמדם, משפיעים על השיח הציבורי. הם חלק מהמערכת המשפטית, שהיא עמוד תווך של החברה. לכן, יש עניין ציבורי מובהק במה שהם עושים, אומרים, ואפילו חושבים (אם זה מתבטא בפומבי). החוק מכיר בחשיבות של דיון ציבורי פתוח בנוגע לדמויות כאלה.

זה יוצר מתח מובנה. מצד אחד, הזכות לשם טוב ולשמירה על המוניטין, שהיא זכות יסוד.

מצד שני, הזכות לחופש הביטוי ולחופש העיתונות (וגם חופש הביטוי של האזרח הפשוט ברשתות). ובאמצע נמצאים עורכי הדין הציבוריים, מנסים לנווט במים האלה.

הדין הישראלי, דרך חוק איסור לשון הרע, מנסה לאזן בין הערכים המתנגשים האלה. והאיזון הזה נראה קצת אחרת כשמדובר בדמות ציבורית לעומת אדם פרטי לחלוטין.

2. "לשון הרע"? בואו נדבר ת'כלס: מה אומר החוק (בפשטות, מבטיחים!)

המונח "לשון הרע" נשמע לפעמים כמו משהו מהתנ"ך או מבית המשפט של המלך שלמה. בפועל, זה שם כללי למספר סוגים של אמירות שעלולות לפגוע בשמו הטוב של אדם. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הוא המסגרת המשפטית העיקרית בישראל.

מה נחשב ל"לשון הרע" לפי החוק?

ההגדרה די רחבה. מדובר בפרסום של דבר שעלול:

• להשפיל אדם או לבזותו בעיני הבריות.

• לעשות אדם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד הבריות.

• לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

• לפגוע במשרתו, אם הוא עובד ציבור, במשלח ידו או במקצועו או בעסקו.

• לפגוע באדם להיות אזרח טוב ולהחזיק משרה ציבורית או למלא תפקיד אחר על פי דין.

שימו לב לנקודה הרביעית: פגיעה במשלח ידו או במקצועו. עבור עורך דין, זה רלוונטי במיוחד. אמירה שעלולה לפגוע באמינותו המקצועית, ביושרו כעורך דין, או ביכולתו לייצג לקוחות – בהחלט יכולה להיחשב ללשון הרע.

המפתח: "פרסום" ו"עלול"

נקודה קריטית בהגדרת לשון הרע היא המילה "פרסום". החוק מגדיר פרסום כדבר שהגיע לידי אדם אחר זולת הנפגע. זה יכול להיות פרסום בעיתון, בטלוויזיה, ברדיו, בספר, אבל היום, וזה החלק המעניין והמסוכן, זה בעיקר פרסום באינטרנט: באתר חדשות, בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, בטיקטוק, בקבוצת וואטסאפ, אפילו במייל.

ברגע שהאמירה הפוגענית הגיעה לאדם אחד נוסף (מעבר לנפגע עצמו), היא נחשבת ל"פרסום" לצורך החוק.

ועוד מילה חשובה: "עלול". החוק לא דורש להוכיח שהמוניטין *בפועל* נפגע. מספיק שהפרסום *עלול* היה לפגוע באחת הדרכים המפורטות לעיל. זו הקלה משמעותית על התובע (הנפגע).

אז כשאנחנו מדברים על עורך דין ציבורי, אמירה פוגענית עליו שמתפרסמת בפלטפורמה כלשהי, גם אם היא מגיעה רק לכמה אנשים, עשויה לענות על הגדרת לשון הרע.

3. המסננת הכפולה: למה לדמות ציבורית קשה יותר לתבוע (אבל לא בלתי אפשרי!)

אוקיי, אז הבנו מהי לשון הרע באופן כללי. עכשיו בואו נראה איך זה עובד ספציפית עם עורכי דין ציבוריים. בתי המשפט בישראל, לאורך השנים, פיתחו הבנה מיוחדת לגבי תביעות לשון הרע המוגשות על ידי דמויות ציבוריות.

הרעיון הוא כזה: ככל שאתה דמות יותר ציבורית, משפיעה, וכזו שפועלת בזירה הציבורית, כך גובר האינטרס הציבורי לדון בפעולותיך, להעביר ביקורת, ואפילו, נודה על האמת, לפעמים גם לשטות ולהתבדח על חשבונך (בגבול מסוים!).

בית המשפט העליון קבע בפסקי דין רבים שהביקורת על דמויות ציבוריות היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. זה חיוני שהציבור יוכל לדון בחופשיות (יחסית) בפעולותיהם של אלה שיש להם כוח והשפעה.

המשמעות בפועל היא שבעוד שהגדרת לשון הרע הבסיסית חלה גם על עורכי דין ציבוריים, הסיכוי של הנתבע (זה שפרסם את הדברים) ליהנות מאחת ה"הגנות" הקבועות בחוק גדל.

הגנות? איזה מין מטריית מגן?

החוק קובע שורה של הגנות למי שפרסם לשון הרע. אם הנתבע מצליח להוכיח שאחת ההגנות חלה עליו, הוא יהיה פטור מאחריות (או שלפחות הפיצויים יופחתו משמעותית). ההגנות הרלוונטיות ביותר בהקשר של עורכי דין ציבוריים הן:

• הגנת האמת בפרסום: אם הפרסום היה אמת, וגם היה בו עניין ציבורי. שימו לב: לא מספיק שזה יהיה אמת! חייב להיות גם עניין ציבורי באמירה. וכשמדובר בעורך דין ציבורי שפועל במסגרת תפקידו הציבורי (למשל, כשהוא מייצג בתיק מתוקשר), לעיתים קרובות יהיה עניין ציבורי בפרסום אמיתי שקשור לפעולותיו.

• הגנת תום הלב: זו הגנה מורכבת יותר, שיש לה סעיפים קטנים רבים. בגדול, היא חלה במקרים שבהם הפרסום נעשה בתום לב ובאחד מהמקרים המפורטים בחוק (למשל, ביקורת על אדם במילוי תפקיד ציבורי, הבעת דעה על התנהגות של אדם בתפקיד שיפוטי או מעין שיפוטי, פרסום דעה על יצירה ספרותית או אומנותית, דיווח עיתונאי על דיונים ציבוריים ועוד). ההגנה הזו רלוונטית במיוחד כשמדובר בביקורת על פעולותיו המקצועיות או הציבוריות של עורך הדין.

הדגש הוא על תום הלב – שהמפרסם לא התכוון לפגוע סתם, אלא פעל ממניעים לגיטימיים (למשל, מתוך דאגה לאינטרס ציבורי, מתוך רצון להעביר ביקורת בונה, או במסגרת דיווח הוגן). הוכחת תום לב היא לא תמיד פשוטה, ובית המשפט יבחן את הנסיבות לעומק.

ההגנות האלה יוצרות את המסננת הכפולה. גם אם אמירה מסוימת על עורך דין ציבורי עונה על הגדרת לשון הרע, עדיין ייתכן שהמפרסם יהיה מוגן בזכות אחת מההגנות הללו.

4. דעה או עובדה? השאלה ששווה מיליון (שקלים, לפחות)

אחת הסוגיות הכי מבלבלות בתחום לשון הרע היא ההבחנה בין הבעת דעה לבין קביעת עובדה. למה זה חשוב? כי בדרך כלל, הבעת דעה, גם אם היא שלילית וחריפה, פחות סביר שתהווה לשון הרע מאשר קביעת עובדה שקרית.

דעה היא הערכה, פרשנות, ניתוח. למשל: "לטעמי, עורך הדין X ניהל את התיק הזה בצורה כושלת לחלוטין." זו הבעת דעה על אופן הניהול. אפשר להתווכח איתה, אבל קשה להוכיח שהיא שקרית.

עובדה היא משהו שניתן להוכיח את נכונותו או שקריותו. למשל: "עורך הדין X גנב כסף מחשבון נאמנות." זו קביעת עובדה. אם היא שקרית, זו לשון הרע קלאסית, וקשה מאוד יהיה למפרסם להתגונן.

הבעיה מתחילה כשגבולות מטשטשים. האם האמירה "עורך הדין X הוא נוכל" היא דעה או עובדה? בתי המשפט נטו לראות באמירות מסוג זה כקביעת עובדה, המייחסת לאדם תכונה שלילית באופן מוחלט, ולא רק דעה על התנהגות ספציפית.

איך מזהים את ההבדל?

נסו לשאול את עצמכם: האם ניתן להוכיח שהאמירה נכונה או לא נכונה? אם התשובה היא כן, זו כנראה עובדה. אם התשובה היא לא, וזה עניין של פרשנות או הרגשה, זו כנראה דעה.

חשוב גם ההקשר שבו נאמרה האמירה. האם היא הוצגה כפרשנות אישית או כקביעה עובדתית מוחלטת? האם הובאו עובדות שתומכות בדעה (מה שיכול להפוך אותה ל"דעה המבוססת על עובדות", מצב מורכב יותר)?

עבור עורכי דין ציבוריים, הנושא הזה מורכב עוד יותר. ביקורת על אופן הניהול של תיק, על טקטיקה משפטית, על טיעון מסוים בבית המשפט – כל אלה הן לעיתים קרובות הבעות דעה (אפילו אם נאמרות בביטחון עצמי מופרז). לעומת זאת, ייחוס כוונת זדון, חוסר יושר, או הפרת כללי האתיקה המקצועית – אלה עשויות להיחשב לקביעות עובדתיות, שקל יותר להיתבע עליהן אם הן שקריות.

המסר? היזהרו מקביעות עובדתיות נחרצות שאינכם יכולים להוכיח. עדיף בדרך כלל למסגר אמירות שליליות כפרשנות או דעה אישית ("לדעתי", "נראה לי ש…", "אופן ההתנהלות עורר בי תחושה ש…").

5. הרשתות החברתיות: מסיבת הפיג'מות שהפכה לזירת קרב משפטי

אם חוק איסור לשון הרע נכתב בשנות ה-60, הוא בהחלט לא צפה את התופעה המטורפת שנקראת אינטרנט, וליתר דיוק, רשתות חברתיות. מה שהתחיל כמקום לחלוק תמונות חתולים ועדכונים על ארוחת הצהריים, הפך במהירות לזירה מרכזית לדיונים ציבוריים, וגם למקום מועד לפורענות משפטית בכל מה שקשור ללשון הרע.

הבעיה עם הרשתות היא השילוב הקטלני של כמה גורמים:

• מהירות הברק: מידע (או דה-אינפורמציה) מתפשט במהירות שיא. פוסט ויראלי יכול להגיע למאות אלפי עיניים תוך שעות ספורות.

• הגבולות המטושטשים: האם פוסט בפייסבוק הוא "פרסום"? לגמרי כן. האם תגובה מתחת לפוסט היא פרסום? גם כן. האם שיתוף של פוסט (אפילו בלי להוסיף מילה) הוא פרסום? כן, בהחלט! אתה הופך להיות "מפרסם משנה", וגם עליך יכולה לחול אחריות.

• תחושת האנונימיות (המדומה): לפעמים מרגיש שהרשת היא מקום בטוח להגיד הכל. לכתוב משהו תחת שם בדוי, או אפילו בשם אמיתי אבל בלי לחשוב פעמיים. האמת היא שרוב הפעמים ניתן לאתר מי עומד מאחורי פרסום כזה, ותביעות לשון הרע מוגשות גם נגד מפרסמים אנונימיים או פסאודו-אנונימיים.

• שפת הרשת: השפה ברשת נוטה להיות פחות רשמית, יותר אימפולסיבית, לפעמים גבולית או פרובוקטיבית בכוונה. מה שנראה כמו סתם קשקוש או "טרוליות" בעיני המפרסם, יכול להיתפס כפגיעה קשה מאוד בעיני הנפגע (ולעיתים גם בעיני בית המשפט).

כאשר עורך דין ציבורי הוא מושא לדיון ברשתות, כל תגובה, כל שיתוף, כל מם (meme) או קריקטורה שעלולים להיכנס להגדרת לשון הרע, יכולים להפוך לבסיס לתביעה. גם אם הכוונה הייתה רק לבדר, להגיב מהר, או להביע אנטגוניזם רגעי. הכוונה פחות רלוונטית מהתוצאה הפוטנציאלית.

המסר כאן קריטי: מה שאתם כותבים על עורך דין ציבורי (או כל אדם אחר) ברשתות החברתיות, יכול להיות בעל השלכות משפטיות אמיתיות לגמרי. תחשבו לפני שאתם מקלידים.

6. מה הקאץ'? או: כשהעניין הציבורי פוגש את המוניטין

הדיון על עורכי דין ציבוריים ולשון הרע תמיד חוזר לנקודת האיזון הזו: חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב. ככל שהדמות יותר ציבורית, כך מאזן הכוחות נוטה קצת יותר לטובת חופש הביטוי והאינטרס הציבורי לדעת ולהעביר ביקורת.

העניין הציבורי יכול להצדיק פרסומים שנחשבים פוגעניים, בתנאי שהם עומדים בתנאים מסוימים (למשל, במסגרת הגנת האמת בפרסום או תום הלב שדיברנו עליהן). ככל שהדברים הנאמרים רלוונטיים יותר לתפקידו הציבורי של עורך הדין, להשפעתו על הציבור, להתנהלותו המקצועית (כשהיא נוגעת לציבור), כך גובר העניין הציבורי בהם.

למשל, ביקורת על האופן שבו עורך דין ציבורי מייצג לקוח בתיק מתוקשר שעניינו ציבורי רב – סביר יותר שתיחשב לביקורת לגיטימית שמוגנת מכוח העניין הציבורי, מאשר התייחסות לאופן שבו הוא מתלבש או לסוג המכונית שבה הוא נוהג (אלא אם כן יש קשר ישיר לעניין ציבורי, כמו למשל מימון המכונית מכספי ציבור).

בית המשפט יבחן תמיד את הקשר בין הפרסום לבין תפקידו הציבורי של הנפגע. האם הפרסום נוגע לפעילותו הציבורית או המקצועית הרלוונטית לציבור? האם הוא רלוונטי לאופן שבו הוא משרת את הציבור או משפיע עליו? ככל שהקשר הדוק יותר, כך גובר הסיכוי שהמפרסם יזכה להגנה.

7. שאלות ששוברות את הראש (וקצת מפחידות!) – ותשובות מרגיעות:

שאלה 1: כתבתי פוסט חריף על עורך דין ציבורי, ואז פחדתי ומחקתי אותו. זה עוזר?

מחיקה היא צעד חכם שעוזר למנוע נזק עתידי, אבל לרוב היא לא "מבטלת" את הפרסום שכבר נעשה. אם מספיק אנשים הספיקו לראות את הפוסט לפני המחיקה, הפרסום התקיים. המחיקה אולי תפחית את גובה הפיצויים אם יוגש תביעה, כי היא מראה שהבנת את הטעות ופעלת להפסקת הפרסום, אבל היא לא מוחקת את העבר.

שאלה 2: שיתפתי פוסט שמישהו אחר כתב על עורך דין ציבורי, הוספתי רק אימוג'י. אני אחראי?

כן, בהחלט. שיתוף פוסט נחשב ל"פרסום" על ידך. בית המשפט רואה בך "מפרסם משנה". אפילו הוספת אימוג'י יכולה להתפרש כהזדהות או חיזוק של תוכן הפוסט המקורי. האחריות יכולה לחול עליך בדיוק כמו על מי שכתב את הפוסט מלכתחילה (אם כי גובה הפיצויים עשוי להיות מושפע).

שאלה 3: ראיתי תגובה נוראית על עורך דין ציבורי בקבוצה בפייסבוק, אבל לא כתבתי אותה. אם לא דיווחתי עליה למנהלי הקבוצה, יש לי אחריות?

בדרך כלל לא. אחריות על פרסום לשון הרע חלה על המפרסם. מנהלי קבוצות או מנהלי אתרים יכולים, במקרים מסוימים, לשאת באחריות אם ידעו על פרסום פוגעני ולא הסירו אותו בזמן סביר לאחר שהתבקשו לעשות זאת. אבל כאדם פרטי שאינו מנהל הקבוצה ורק ראה את התגובה, לרוב אין לך אחריות משפטית פשוט מעצם העובדה שלא דיווחת עליה.

שאלה 4: אם אני מעביר ביקורת על עורך דין ציבורי במסגרת סאטירה או הומור, אני מוגן?

סאטירה והומור בהחלט נהנים ממידה רבה יותר של חופש ביטוי, במיוחד כשמדובר בדמויות ציבוריות. לעיתים קרובות, הגנת תום הלב יכולה לחול על פרסומים סאטיריים. עם זאת, גם לסאטירה יש גבול. אם הסאטירה עולה כדי ייחוס עובדות שקריות באופן שיש בו זדון או כוונה ברורה לפגוע, היא עלולה לחצות את הקו ולהיחשב ללשון הרע. בית המשפט יבחן את ההקשר, את רמת ההפרזה (שהיא חלק אינטגרלי מסאטירה), ואת השאלה האם אדם סביר היה מבין שמדובר בסאטירה ולא בקביעת עובדה.

שאלה 5: מותר לי לצטט מה שעורך דין ציבורי אמר בפומבי ולבקר אותו על כך?

ציטוט מדויק של דברים שעורך דין ציבורי אמר בפומבי (למשל, בריאיון, בדיון פומבי, בפוסט שלו עצמו) הוא לרוב מוגן, במיוחד אם הביקורת עוסקת בדברים שאמר בקשר לתפקידו הציבורי או המקצועי. זו חלק מהביקורת הלגיטימית על דמות ציבורית. הבעיה תתחיל אם הציטוט אינו מדויק, הוצא מהקשרו באופן שיטעה את הציבור, או שתוסיף לו פרשנות שקרית או פוגענית.

שאלה 6: האם אמירה שקרית לחלוטין על עורך דין ציבורי, כמו שהוא קיבל שוחד, תמיד תהיה לשון הרע?

כן, ייחוס מעשה פלילי חמור כמו שוחד, שהוא שקרי, הוא לשון הרע חמורה. אמנם, כשהנפגע הוא עורך דין ציבורי, הנתבע עדיין יוכל לנסות לטעון להגנת תום הלב (למשל, אם האמין באמת ובתמים שהפרסום נכון ופעל להגנת אינטרס ציבורי), אך הנטל יהיה עליו להוכיח את תום ליבו, וטענת "האמת בפרסום" לא תעמוד לו אם הפרסום שקרי. בדרך כלל, ייחוס מעשה פלילי שקרי הוא אחד המקרים הקשים ביותר להגנה.

שאלה 7: מה אם הפרסום לא נוגע לפעילות המקצועית של עורך הדין הציבורי, אלא לחייו הפרטיים? האם זה משנה?

מאוד משנה. ככל שהפרסום נוגע לענייניו הפרטיים של עורך הדין שאינם קשורים לתפקידו הציבורי או המקצועי, כך יקטן העניין הציבורי בו, וההגנות הקשורות לעניין ציבורי או לביקורת על תפקיד ציבורי יהיו פחות רלוונטיות. הגבולות של הפרטיות חלים גם על דמויות ציבוריות, אם כי לפעמים הם מטושטשים יותר כשהעניין הפרטי משליך על התפקיד הציבורי (למשל, עניין כלכלי פרטי שעלול ליצור ניגוד עניינים).

8. שלושה טיפים זהב לפני שאתם לוחצים "שלח" או "פרסם" (על מישהו, ובמיוחד על עורך דין ציבורי!)

אחרי כל הדיון הזה, מה לוקחים הלאה? הנה שלוש נקודות למחשבה, פשוטות וקלות ליישום, שיכולות לחסוך לכם הרבה עוגמת נפש וגם כסף:

טיפ 1: לחשוב (פעם אחת? עשר פעמים!).

לפני שאתם כותבים משהו, במיוחד משהו ביקורתי או שלילי, על עורך דין ציבורי (או כל אדם אחר), עצרו רגע. קחו נשימה עמוקה. שאלו את עצמכם: האם זה נחוץ? האם זה תורם לדיון ציבורי אמיתי? האם הייתי אומר את זה לעורך הדין הזה בפנים? האם הייתי רוצה שדברים כאלה ייאמרו עליי או על יקיריי? עצם החשיבה הזו, אפילו לדקה, יכולה לצנן כוונות אימפולסיביות שעלולות להסתיים רע.

טיפ 2: עובדה או דעה? לבדוק (אם אפשר!).

אם האמירה שלכם כוללת קביעה עובדתית ("עורך הדין עשה כך וכך", "הוא התנהל בצורה לא אתית"), ודאו שאתם יכולים להוכיח את העובדה הזו. האם יש לכם מקורות מהימנים? מסמכים? עדים? אם לא, אולי עדיף למסגר את הדברים כדעה או שאלה פתוחה. ואם אתם קובעים עובדה – תהיו בטוחים במאה אחוז שהיא נכונה. זכרו, גם אמת צריכה עניין ציבורי כדי להיות הגנה, אבל שקר לרוב מסוכן פי כמה וכמה.

טיפ 3: הטון וההקשר. להיות נחמדים (או לפחות לא זדוניים!).

אפילו ביקורת עניינית יכולה להיות מנוסחת באופן שאינו פוגעני שלא לצורך. שפה בוטה, הכפשות אישיות שאינן רלוונטיות לעניין הציבורי, התקפות אד הומינם – כל אלה עלולים להעיד על חוסר תום לב ולהחליש משמעותית כל הגנה שהייתם יכולים לטעון לה. התמקדו בנושא, בפעולות, לא באישיות (אלא אם כן האישיות עצמה רלוונטית ישירות לתפקיד הציבורי באופן מובהק). זכרו, המטרה היא לקיים דיון ציבורי, לא להשפיל אדם.

בסופו של דבר, העולם המשפטי סביב לשון הרע, ובמיוחד כשהנפגע הוא עורך דין ציבורי, הוא מורכב. יש בו מתח מתמיד בין הצורך להגן על שמו הטוב של אדם, גם כשהוא בפרונט, לבין הצורך החיוני בחופש ביטוי וביקורת ציבורית על מי שמשפיע על חיינו. הבנה של הניואנסים האלה, של ההגדרות, של ההגנות, ושל ההקשר המיוחד של דמויות ציבוריות, היא המפתח לניווט בטוח יחסית במים האלה. זכרו את הטיפים הפשוטים, היו מודעים לכוחן של המילים שלכם, במיוחד ברשת, ותוכלו לתרום לשיח הציבורי באופן מועיל ואחראי, מבלי למצוא את עצמכם בצד הלא נכון של תביעת לשון הרע. היו חכמים, היו אחראים, והכי חשוב – היו נחמדים ככל הניתן. העולם המשפטי כבר מספיק מורכב גם ככה.