הגנת תום לב בלשון הרע: הסוד המשפטי שחייבים להכיר

כולנו אומרים דברים. לפעמים דברים טובים, לפעמים… פחות. בעידן שבו כל מילה נשמעת, נכתבת, ובעיקר יכולה להגיע רחוק – הפחד מתביעת לשון הרע אורב בפינה.

אבל רגע, האם כל מילה שנשמעת רע היא אוטומטית אסורה? האם אין לנו זכות להתבטא בחופשיות? ומה קורה כשאמרת משהו שבאמת היית צריך להגיד? או שהאמנת בו בכל ליבך, גם אם אחרים לא אהבו את זה?

פה נכנסת לתמונה אחת ההגנות המשפטיות המעניינות, החשובות, והכי שימושיות שיש בדיני לשון הרע בישראל: הגנת תום הלב. זה לא רק מושג משפטי יבש. זו בעצם היכולת שלכם לומר: "רגע, אולי זה נשמע רע, אבל עשיתי את זה מסיבות טובות, בהקשר מסוים, ולכן מותר לי".

בואו נצלול יחד לעומק ההגנה הזו. נגלה מתי היא עובדת, מתי היא פחות רלוונטית, ואיך היא יכולה להציל אתכם מתביעה לא נעימה. אחרי שתסיימו לקרוא, מבטיח לכם שתראו את דיני לשון הרע באור קצת אחר.

הכירו את ה"חיה" – לשון הרע על רגל אחת

לפני שנדבר על הגנה, חייבים להבין ממה מתגוננים, נכון? בגדול, "לשון הרע" זה פרסום של משהו על אדם אחר שיכול להשפיל אותו, לבזות אותו, לגרום לו בוז, שנאה או ללעג, לפגוע במשלח ידו או במשרתו, או לבזות אותו בגלל מוצאו, דתו, מקום מגוריו וכו'.

העיקר פה זה ה"פרסום" – לא מספיק שחשבתם את זה או אמרתם את זה לעצמכם. זה צריך להגיע לאדם אחד לפחות מלבד האדם שעליו נאמרו הדברים. כן, כן, גם הודעת ווטסאפ לקבוצה סגורה נחשבת "פרסום". מפחיד, אה?

אבל החוק לא נועד לסתום פיות לחלוטין. הוא מבין שבעולם מורכב, לפעמים צריך לומר דברים שמישהו אחר לא יאהב. פה בדיוק נכנסות ההגנות. והמלכה של ההגנות (סליחה, הגנת אמת בפרסום, אתה עדיין חשוב!), היא הגנת תום הלב.

אוקיי, אז מה זה הדבר הזה שנקרא "תום לב"?

תום לב, בהקשר של לשון הרע, זה לב העניין. זה לא סתם אומר "לא התכוונתי ברשעות". זה אומר שהפרסום נעשה בהקשר מסוים, בסיטואציה שהחוק רואה ככזו שמצדיקה או אפילו מחייבת את חופש הביטוי, גם אם התוצאה היא פגיעה בשם הטוב של מישהו אחר.

המטרה של ההגנה הזו היא לאפשר לנו לדבר בחופשיות במצבים מסוימים שהחברה רואה כחשובים. למשל, כשממלאים חובה, כשמגנים על אינטרס לגיטימי, או כשמביעים דעה.

היא נמצאת בעיקר בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והוא מכיל רשימה של סיטואציות ספציפיות שבהן הפרסום, גם אם הוא לשון הרע, יכול להיות מוגן. בואו נעבור על כמה מהמעניינות והשימושיות ביותר מהן.

סעיף 15: קוד ההתנהגות לדיבורים "מותרים"

סעיף 15 הוא ליבת ההגנה הזו. הוא מפרט רשימה של מקרים בהם בית המשפט יניח (זו חזקה שניתנת לסתירה, אבל על זה נדבר בהמשך) שהפרסום נעשה בתום לב. כל מקרה כזה הוא "הגנה" בפני עצמה, אבל כולן כפופות לדרישה הבסיסית של תום לב.

חובה, משפטית או מוסרית – חייבים להגיד!

אחד המקרים הקלאסיים נמצא בסעיפים 15(1) ו-15(2). אלה מצבים שבהם הפרסום נעשה "מתוך מילוי חובה חוקית או מוסרית" או "מתוך מילוי חובה חוקית, מוסרית או חברתית… ובלבד שהיחסים שבין המפרסם לבין מי שפורסם לו לשון הרע מטילים על המפרסם חובה כאמור".

נשמע מסובך? פשוט: אם הייתם חייבים להגיד את זה למישהו מסוים, כי הייתה לכם חובה כלפיו או כלפי החברה, יכול להיות שזו ההגנה שלכם. למשל:

• מעסיק שנותן המלצה (או אי-המלצה) לעובד לשעבר למעסיק פוטנציאלי אחר.
• רופא שמספר לבן משפחה על מצבו של מטופל (במגבלות החוק כמובן).
• הורה שמתריע בפני הורים אחרים על התנהגות מסוכנת של מישהו שבא במגע עם ילדיהם.

הרעיון הוא שהקשר ביניכם לבין האדם ששמע את הפרסום מצדיק את אמירת הדברים, כי היתה לכם חובה לספר לו.

אינטרס לגיטימי – מגנים על מה ששלנו (או של מישהו אחר)

סעיף 15(3) מדבר על פרסום שנעשה "כדי להגן על ענין שלו או של אדם אחר, או להשגת ענין שלו או של אדם אחר".

ופה המגוון גדול. למשל:

• בעל עסק שמתריע בפני לקוחות על ספק שמספק סחורה פגומה, כדי להגן על האינטרס העסקי שלו ושל לקוחותיו.
• אדם שמפרסם אזהרה בקבוצת דיירים לגבי איש מקצוע שגרם נזק בדירה, כדי להגן על אינטרס שאר הדיירים.
• מי שפונה לרשויות (משטרה, רשות ציבורית) עם מידע על עבירה או התנהלות פסולה, כדי להגן על אינטרס הציבורי.

חשוב שהאינטרס יהיה "לגיטימי". אינטרס סתם לפגוע במישהו – זה לא "לגיטימי" בעיני החוק.

הבעת דעה – מותר להביע עמדה, גם אם נוקבת?

סעיף 15(4) הוא אולי אחד החשובים והרלוונטיים ביותר בעידן הרשתות החברתיות: פרסום שהוא "הבעת דעה על התנהגות של אדם, בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, או בקשר לענין ציבורי".

זה מה שמאפשר לנו לבקר פוליטיקאים, שופטים, עובדי ציבור, או כל מי שמעורב בעניינים שיש להם נגיעה לציבור הרחב. הביקורת יכולה להיות חריפה, נוקבת, אפילו צינית! אבל יש לזה גבול.

• הביקורת צריכה להתייחס להתנהגות *בתפקיד* או *בקשר לעניין ציבורי*.
• היא צריכה להיות *הבעת דעה*, לא הצגת עובדות כאילו הן מוכחות (אם כי הגבול דק לפעמים).
• וגם פה… חייב להיות תום לב. ביקורת עניינית היא תום לב. עלבונות אישיים שאין להם קשר להתנהגות בתפקיד – זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

הסעיף הזה מגן על חופש הביטוי הפוליטי והחברתי, שהוא אבן יסוד בחברה דמוקרטית. זה נותן לנו את הכוח לבקר את מי שמשפיע עלינו.

ביקורת ספרותית, אומנותית, מדעית וכו' – לא לפחד לבקר יצירה

סעיף 15(5) ממשיך את הקו של חופש הביטוי ומגן על "ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או פומבית אחרת, על פעולה ציבורית, על יצירה תעשייתית, על מסחר, על שירות או על מוצר, שפורסמה או הוצגה בפומבי".

רוצים לבקר סרט גרוע? מסעדה יקרה ולא טעימה? ספר מאכזב? מותר! החוק מבין שביקורת כזו היא חיונית לשוק חופשי, לתרבות עשירה, ולשקיפות. היא חלק מהשיח הציבורי והצרכני.

גם פה, הביקורת צריכה להתייחס ליצירה/פעולה/מוצר, ולאו דווקא ליוצר או לבעלים באופן אישי (אלא אם כן ההתנהגות שלהם קשורה ישירות ליצירה או למוצר באופן רלוונטי לביקורת). וכן, ניחשתם נכון – חייב להיות תום לב. ביקורת עניינית שתפקידה להעריך את היצירה, זה תום לב. ניסיון לגרום לכישלון עסקי מתוך קנאה או שנאה אישית? פחות סיכוי שזו תהיה הגנה טובה.

דיווחים רשמיים, פניות לרשויות ועוד הפתעות נעימות…

סעיף 15 מכיל עוד מגוון רחב של הגנות נקודתיות יותר, שנועדו לאפשר זרימה של מידע חשוב בחברה ובמערכות השלטון:

• פרסום דיווח נכון והוגן על ישיבות פומביות של גופים כמו הכנסת, הממשלה, רשויות מקומיות, בתי משפט, וכו' (15(6), 15(7), 15(8)). הרעיון הוא לאפשר לציבור לדעת מה קורה בגופים ציבוריים, גם אם הדברים שנאמרים שם הם לשון הרע.
• פרסום עותק או תרגום של פרסום קודם שהיה מוגן בהגנה כלשהי (15(9), 15(10)). זה מונע מצב שבו מי שמדווח על דיווח מוגן נתבע בעצמו.
• פניה לרשות מוסמכת (משטרה, רשות ציבורית, מפקח בעבודה, מנהל בית ספר וכו') בתלונה או בבקשה, כשיש לכם חובה או אינטרס לגיטימי לפנות (15(11)) – חשוב ביותר! זה מגן על "מלשינויות" כנות שנעשות כדי להגן על הציבור או על אינטרס לגיטימי אחר.
• פרסום שנעשה לשם הגנה עצמית, כתגובה על לשון הרע קודם שפורסם נגדכם (15(12)). אם מישהו פרסם עליכם לשון הרע, מותר לכם להגיב במידה סבירה כדי להגן על שמכם הטוב, גם אם התגובה שלכם כוללת לשון הרע עליו.
• תשובה על שאלה שנשאלתם על ידי מי שיש לו עניין לגיטימי לדעת את התשובה (15(13)). למשל, מעסיק פוטנציאלי ששואל מעסיק קודם על עובד.

כל אחת מההגנות האלה מכוונת למצב ספציפי שבו המחוקק ראה חשיבות מיוחדת לאפשר חופש ביטוי, ולכן נותן חזקת תום לב למפרסם באותה סיטואציה.

רגע, אבל מה זה אומר "תום לב" בפועל? זה רק בלב?

כמו שאמרנו, סעיף 15 נותן רשימה של "סיטואציות מוגנות". אבל הוא רק מתחיל את הסיפור. כדי ליהנות מההגנה, אתם צריכים להוכיח שהפרסום נעשה *בתום לב* באותה סיטואציה. ותום לב זה לא רק מה שחשבתם לעצמכם בלב.

אז איך בודקים תום לב? זו לא רק שאלה של כוונה פנימית ("התכוונתי לטוב"). בית המשפט יסתכל על מכלול הנסיבות החיצוניות והפנימיות. בין השאר, הוא ישאל את עצמו שאלות קשות כמו:

• האם האמנתם באמת ובתמים באמיתות הדברים שפרסמתם? (גם אם בסוף התברר שהם לא היו מדויקים, כל עוד האמנתם בהם בתום לב ונימוק סביר).

• האם עשיתם מאמץ סביר לבדוק את הדברים לפני שפרסמתם אותם? (זה קריטי, במיוחד כשמדובר בעובדות! לא מספיק לשמוע שמועה ולפרסם אותה כאילו היא אמת מוחלטת. מה היתה רמת הבדיקה הנדרשת בהקשר הזה?).
• האם הפרסום היה מידתי והכרחי להגנה על האינטרס או למילוי החובה? (פרסום רחב יותר מהנדרש, שימוש בשפה בוטה ופוגענית שלא לצורך, הוספת פרטים אישיים לא רלוונטיים – כל אלה יכולים להעיד על העדר תום לב).
• למי פרסמתם את המידע? האם פרסמתם את זה רק למי שהיה לו אינטרס לגיטימי או חובה לשמוע את זה, או לכל העולם ברשתות החברתיות כשלמעשה רק אדם אחד היה צריך לדעת?
• מה הייתה המטרה העיקרית שלכם בפרסום? האם באמת רציתם למלא חובה/להגן על אינטרס, או שהמטרה האמיתית הייתה לפגוע באדם שעליו פרסמתם, או אולי בכלל לקדם את עצמכם על חשבונו?

כל אלה שאלות שבית המשפט ישקול כשהוא בוחן את תום הלב שלכם. זה לא מבחן קל, והוא מאוד תלוי בנסיבות הספציפיות של כל מקרה. הוא מערב בחינה של ההתנהגות שלכם (עובדות) וניסיון להתחקות אחר המניעים שלכם (כוונה).

הצד האפל: כשתום הלב "מתאדה" (סעיף 16)

אוקיי, אז היה לכם אינטרס לגיטימי לפרסם משהו, או הייתם צריכים להביע דעה בקשר לעניין ציבורי. זה נשמע מבטיח, נכון? אבל החוק, בסעיף 16, מפרט מקרים שבהם חזקת תום הלב שנותן סעיף 15 – מתהפכת. במקרים האלה, ההגנה לא תעמוד לכם אוטומטית. הנטל עובר אליכם, ואתם תצטרכו להוכיח שלא פעלתם בחוסר תום לב.

המקרים העיקריים בהם החוק רואה בחומרה את הפרסום, ולכן מניח (חזקה הניתנת לסתירה!) שהיה חוסר תום לב, הם:

• הכרה בשקריות הפרסום: ידעתם שהדברים שאתם מפרסמים אינם אמת, ועדיין פרסמתם אותם. זה הדבר הכי גרוע מבחינת תום לב, וקשה מאוד להתגבר על כך.
• פרסום מתוך כוונה לפגוע (שיקול זר): המטרה העיקרית שלכם בפרסום הייתה לגרום נזק או לפגוע באדם שעליו פרסמתם, ולא לממש את המטרה הלגיטימית של ההגנה (למשל, לא באמת רציתם למלא חובה, אלא רק "לסגור חשבון" או לנקמה). אם הוכח שהמטרה העיקרית היתה לפגוע – אכלתם אותה בגדול מבחינת ההגנה הזו.
• פרסום שלא עולה בקנה אחד עם ההגנה: אם ניצלתם את ההגנה לרעה. לדוגמה, הייתם צריכים לתת המלצה חסויה למעסיק פוטנציאלי (הגנה מכוח חובה/אינטרס) ופרסמתם אותה בפוסט ויראלי בפייסבוק. ההגנה על "חובה" או "אינטרס" לא מכסה פרסום כזה לציבור הרחב באופן הזה. או אם הגבתם ללשון הרע נגדכם (15(12)) בתגובה שהיא לחלוטין לא מידתית ופוגענית הרבה יותר מהנדרש.

במילים אחרות, אם פעלתם מתוך "זדון" או מתוך שיקולים פסולים שאין להם קשר למטרה הלגיטימית של ההגנה – ההגנה עלולה לקרוס. זה מה שנקרא לפעמים "מליס" (Malice) – כוונה רעה או פסולה שהורסת את תום הלב.

הנטל להוכיח שהפרסום היה בחוסר תום לב הוא בדרך כלל על התובע (מי שתובע אתכם). אבל אם המקרה שלכם נופל לאחד המצבים של סעיף 16 – הנטל עובר אליכם! אתם תצטרכו לשכנע את בית המשפט שגם אם זה נראה רע, פעלתם בתום לב אמיתי, ולא התקיימו הנסיבות השוללות תום לב.

איך זה נראה בפועל בבית המשפט? אסטרטגיה של הגנה

בתביעת לשון הרע, הנתבע (מי שפרסם) יכול לטעון מספר הגנות. אחת המרכזיות, כאמור, היא הגנת תום הלב לפי סעיף 15. אם הנתבע מצליח לשכנע את בית המשפט שהמקרה נופל לאחד מסעיפי 15, חזקה עליו שהוא פעל בתום לב.

אבל זה לא הסוף. התובע (מי שנפגע מהפרסום) יכול לנסות לסתור את החזקה הזו. איך? על ידי כך שיוכיח, למשל, שהנתבע ידע שהדברים שקריים (לפי סעיף 16(א)), או פעל מתוך כוונה לפגוע (לפי סעיף 16(ב)), או ניצל את ההגנה לרעה (לפי סעיף 16(ג)).

לכן, כנתבע שטוען להגנת תום לב, חשוב מאוד:

• להצביע במפורש על סעיף 15 הרלוונטי: למה המקרה שלכם נופל בדיוק שם? האם זו הייתה חובה? אינטרס? הבעת דעה על עניין ציבורי? ביקורת יצירה? פניה לרשות? חשוב לדייק.
• להסביר ולהוכיח את תום הלב: למה האמנתם באמיתות הדברים? אילו בדיקות עשיתם לפני הפרסום? למה הפרסום היה מידתי והכרחי? למי פרסמתם בדיוק, ומדוע? מה היתה המטרה האמיתית שלכם בפרסום?
• להתמודד עם טענות התובע לחוסר תום לב: אם התובע טוען שידעתם שזה שקר או שפעלתם מרוע, תצטרכו להראות שלא כך היה, ולהוכיח שהמניעים שלכם היו כשרים וקשורים להגנה שאתם טוענים לה.

זה משחק משפטי מורכב שדורש איסוף ראיות, עדויות, ולפעמים גם הבאת מומחים שיעידו על סבירות הבדיקה או על ההקשר המקצועי של הפרסום.

היתרון הגדול של הגנת תום הלב לעומת הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14) הוא שלא חייבים להוכיח שהדברים היו נכונים בוודאות מוחלטת. מספיק להוכיח שהאמנתם באמיתותם בתום לב, עשיתם מאמץ סביר לבדוק אותם (במקום שזה נדרש), והפרסום נעשה בהקשר הנכון, מתוך הסיבות הלגיטימיות שמפורטות בסעיף 15. זה מקל משמעותית את הנטל על הנתבע במקרים רבים, ולכן זו ההגנה שנטענת בתדירות גבוהה.

שאלות שאתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו…

בטח יש לכם כמה דברים שמתרוצצים בראש אחרי כל המידע הזה. בואו ננסה לענות על כמה מהם:

ש: האם אני יכול להשתמש בהגנת תום לב אם פשוט "חשבתי" שזה נכון, בלי לבדוק?

ת: כנראה שלא, לפחות אם מדובר בעובדות. חלק משמעותי מבדיקת תום הלב הוא האם עשיתם מאמץ סביר לוודא את אמיתות הדברים, במיוחד כשהם רציניים או פוגעניים. "לחשוב" זה לא מספיק, אלא אם כן מדובר בהבעת דעה ברורה ולא בהצגת עובדה. בית המשפט יבחן מה היה סביר לדרוש מכם לבדוק בנסיבות העניין.

ש: פרסמתי משהו בפייסבוק בקבוצה סגורה. זה נחשב "פרסום" ויכול להיות לשון הרע?

ת: בהחלט! כל פרסום שמגיע לאדם אחד לפחות מלבד האדם שעליו נכתבו הדברים – הוא "פרסום" לצורך חוק לשון הרע, גם אם זו קבוצה סגורה או הודעה פרטית לכמה אנשים. ההגנה שלכם, אם קיימת, תהיה תלויה בהקשר – האם הפרסום בקבוצה זו עונה על אחד מסעיפי 15? למשל, אם זו קבוצת הורים והתראתם על סכנה (חובה/אינטרס), או קבוצה מקצועית שבה עסקתם בביקורת על שירות.

ש: מה ההבדל המרכזי בין הגנת "אמת בפרסום" להגנת "תום לב"?

ת: בהגנת אמת בפרסום, אתם חייבים להוכיח שהדברים שפרסמתם הם אמת (ושיש בפרסום עניין ציבורי). בהגנת תום לב, אתם לא חייבים להוכיח שהדברים היו אמת, אלא שהאמנתם באמיתותם בתום לב ועשיתם מאמץ סביר לבדוק, והפרסום נעשה באחד ההקשרים המפורטים בסעיף 15. זו הגנה רחבה יותר וקלה יותר להוכחה במקרים רבים בהם אין ודאות מוחלטת לגבי אמיתות כל הפרטים.

ש: אם תבעו אותי, מה הדבר הראשון שכדאי לעשות?

ת: קודם כל, לנשום עמוק. שנית, לא למחוק את הפרסום או לשנות אותו (זה יכול להתפרש כהודאה או כניסיון טשטוש ראיות!). ושלישית, וזה הכי חשוב – לפנות מיד לעורך דין מומחה בתחום לשון הרע. הוא יוכל להעריך את הסיכויים שלכם, להסביר לכם איזו הגנה (אם בכלל) רלוונטית למקרה הספציפי שלכם, ולבנות איתכם אסטרטגיית הגנה מתאימה.

ש: האם העובדה שהשתמשתי בשפה בוטה או צינית פוגעת בתום הלב?

ת: תלוי מאוד בהקשר ובסוג ההגנה. אם אתם מבקרים עניין ציבורי או יצירה, לפעמים שימוש בשפה צינית, סאטירית או חריפה הוא חלק לגיטימי ומוגן מהבעת הדעה. אבל אם השפה הבוטה חורגת מהביקורת העניינית ונועדה רק להשפיל, לבזות או לפגוע אישית ללא קשר לעניין הציבורי או לאינטרס המוגן, זה בהחלט יכול להעיד על חוסר תום לב ולשמוט את הקרקע מתחת להגנה.

ש: האם פרסום אנונימי יכול להיות מוגן בתום לב?

ת: עקרונית, כן. ההגנה לא תלויה בזיהוי המפרסם. אבל לפרסום אנונימי יש חסרונות ראייתיים משמעותיים בהוכחת תום הלב. קשה יותר לשכנע את בית המשפט שהאמנתם באמיתות הדברים, שעשיתם מאמץ לבדוק, או שפעלתם מתוך אינטרס לגיטימי כשהזהות שלכם נסתרת. בנוסף, בתי המשפט נוטים להסתכל בחשדנות יתרה על פרסומים אנונימיים פוגעניים, והאנונימיות עצמה יכולה לשמש ראיה לחוסר תום לב (מדוע הסתרתם את זהותכם אם פעלתם בכנות ובצדק?).

ש: מה קורה אם ההגנה מתקבלת? ומה אם לא?

ת: אם ההגנה של תום לב מתקבלת, התביעה נגדכם תידחה ולא תצטרכו לשלם פיצויים (ואולי אפילו תקבלו החזר הוצאות משפט). אם ההגנה נדחית, ואין לכם הגנה אחרת, בית המשפט יקבע שפרסמתם לשון הרע ללא הגנה ויכול לפסוק נגדכם פיצויים (שגובהם תלוי בחומרת הפרסום, היקף הפגיעה, שאלת קיום הכוונה לפגוע, ועוד).

אז כן, יש דרך ל"חסוך על עצמך" – בזהירות, בתבונה ובתום לב!

הגנת תום הלב היא כלי רב עוצמה וחשוב בארגז הכלים של דיני לשון הרע בישראל. היא משקפת את המאזן העדין שהחוק מנסה ליצור בין ההגנה החיונית על שמו הטוב של אדם לבין הזכות היסודית והחיונית לא פחות לחופש ביטוי.

היא מאפשרת לנו לדבר, לבקר, להזהיר, ולהביע דעה במגוון רחב של מצבים – כל עוד אנו עושים זאת מתוך מניעים כנים, בהקשר הנכון, ועם מאמץ סביר לוודא את הדברים (כשמדובר בעובדות). היא מזכירה לנו שלא כל אמירה שנשמעת רע היא אוטומטית עילה לתביעה, ושלמטרה ולנסיבות שמאחורי המילים יש חשיבות משפטית מכרעת.

אבל חשוב לזכור: תום לב אינו כרטיס יציאה חינם לפגוע באחרים ללא סיבה טובה או בפזיזות. זו הגנה שדורשת עמידה בתנאים, דורשת הוכחה, ובית המשפט יבחן את כל הפרטים והנסיבות בקפידה ובחומרה. ידיעת החוק, והבנה מתי ואיך ההגנה הזו פועלת, יכולה להיות ההבדל המשמעותי בין תביעה יקרה ומתישה לבין היכולת לעמוד מאחורי המילים שלכם בביטחון, בידיעה שפעלתם כפי שמותר, ואף נדרש לעיתים, לפעול בחברה חופשית ופתוחה.

זכרו תמיד את העקרונות המנחים: הקשר ספציפי (אחד מאלה שבסעיף 15), מטרה לגיטימית וכנה, ומאמץ סביר לבדוק עובדות (במקום שהדבר נדרש). אם פועלים לפי העקרונות האלה, הסיכוי שהחוק יגן עליכם גדל משמעותית, ותוכלו באמת "לחסוך על עצמכם" – את כאב הראש, העלויות והפגיעה.

הבנה מעמיקה של הגנת תום הלב היא צעד חשוב לכל מי שמתבטא בפומבי (ובימינו, זה כמעט כולם). השתמשו בחופש הביטוי שלכם באחריות ובתום לב!