האם המשטרה יכולה לחשוף מי מתקשר אליכם ממספר חסוי?

המספר החסוי: האם באמת אפשר להתחבא מהחוק?

קיבלתם שיחה ממספר חסוי?

אתם לא לבד.

התעלומה הקטנה הזו, הצלצול האנונימי שלא מגלה מי עומד מאחוריו, מטרידה רבים.

האם זה בנק?

שליח פיצה שטעה בכתובת?

אולי סתם מישהו שלא בא לו לדבר איתך כמו שצריך?

ויש את השאלה הגדולה באמת:

אם מישהו מתקשר ממספר חסוי למטרות לא כל כך חוקיות – נגיד, איומים, הטרדות, או עניינים פליליים קצת יותר כבדים – האם המשטרה יכולה לשים עליו יד? לגלות מי הוא?

או שהמספר החסוי הזה הוא באמת מסך עשן בלתי חדיר, סוג של גלימת אנונימיות קסומה שמאפשרת לכל אחד לעשות מה שבא לו מבלי להיתפס?

בואו נשים את הקלפים על השולחן, או יותר נכון, את הסמארטפון על השולחן, ונצלול פנימה.

המטרה פשוטה:

לפרק את המיתוסים.

להבין אחת ולתמיד מה היכולות של רשויות אכיפת החוק בישראל כשזה מגיע למספרים מסתתרים.

ולא, זה לא סרט הוליוודי.

זו המציאות המשפטית והטכנולוגית.

הכינו את עצמכם לצלילה לעולם שבו "חסוי" הוא לא באמת כל כך חסוי.

במיוחד לא כשהחוק דופק על הדלת.

המספר החסוי: אשליה מתוקה של פרטיות?

למה אנשים בכלל בוחרים לחייג כמספר חסוי?

יש לזה כמה סיבות לגיטימיות לגמרי:

• הפתעה: רוצים שהצד השני לא יידע שאתם מתקשרים לפני שיענה.
• פרטיות רגעית: לא רוצים שהמקבל ישמור את המספר, נגיד בשיחה חד פעמית לעסק כלשהו.
• הימנעות משיווק: ניסיון להתחמק מלהיכנס לרשימות תפוצה (נאיבי קצת, אבל ניסיון).
• חשאיות עסקית/מקצועית: עורכי דין, חוקרים פרטיים, או אנשי מקצוע אחרים שלא רוצים שהמספר האישי שלהם יופיע בכל שיחה.

ויש גם את הסיבות הפחות נחמדות:

• הטרדות.
• איומים.
• ניסיונות עוקץ.
• פעילות פלילית.

הרעיון מאחורי החיוג כמספר חסוי הוא ליצור חיץ.

סוג של מסך.

שהצד השני, מקבל השיחה, פשוט לא ידע מי התקשר אליו.

וזה נכון! בשבילכם, מקבלי השיחה, המסך הזה בדרך כלל עובד מצוין.

מסך הטלפון מציג "מספר חסוי", "Private Number", או כל ניסוח דומה.

אין מספר לשמור.

אין מספר לחפש בוואטסאפ.

מרגיש אנונימי לגמרי.

אבל כאן בדיוק נכנסת האשליה.

כי בעוד שהמספר חסוי *ממכם*, הוא ממש, אבל ממש לא חסוי מכולם.

המיתוס מול המציאות הטכנית

כשאתם מחייגים, גם אם בחרתם להסתיר את המספר שלכם, השיחה עוברת דרך הרשת הסלולרית.

או רשת קווית.

או רשת אינטרנט (אם זו שיחת VoIP מאפליקציה כלשהי).

לא משנה באיזו דרך, אי שם בנבכי הרשת, השיחה הזו מקושרת למספר הטלפון המקורי שביצע אותה.

זה כמו לשלוח מכתב במעטפה סגורה בלי שם השולח מבחוץ.

הנמען לא יודע מי שלח.

אבל רשות הדואר, זו שמעבירה את המכתב, *כן* יודעת מאיפה הוא הגיע.

הן חייבות לדעת!

איך אחרת הן ינהלו את התקשורת?

איך יחייבו אתכם על השיחה?

איך ידעו לאן לנתב את התשובה אם בכלל הייתם מצפים לתשובה?

בקיצור:

חברות התקשורת (סלולר, קווי, אינטרנט) תמיד, אבל תמיד, מתעדות את מקור השיחה.

גם אם הוא חסוי.

המערכות שלהן רושמות כל שיחה שיוצאת ונכנסת.

מאיזה מספר יצאה.

לאיזה מספר נכנסה.

מתי.

כמה זמן נמשכה.

הנתונים האלה נשמרים.

נקראים "יומני שיחות" או בלשון מקצועית יותר "Call Detail Records" או בקיצור CDRs.

ה-CDRs האלה הם המפתח.

הם המידע שמאפשר, בתנאים מסוימים, לחשוף את זהות המספר החסוי.

מאחורי הקלעים: מי שומר את הסוד ואיך מגיעים אליו?

אז הבנו שחברות התקשורת יודעות.

כל חברה וחברה שדרכה עברה השיחה (חברת המקור וחברת היעד) מתעדת את הפרטים הללו במערכות שלה.

כמה זמן הן שומרות את המידע הזה?

ובכן, בישראל, יש חוקים ותקנות שמחייבים ספקיות תקשורת לשמור נתונים כאלה.

לא לנצח, כמובן.

אבל לתקופה משמעותית.

התקופה הזו עשויה להשתנות בהתאם לסוג הנתון והתקנות הרלוונטיות באותו רגע נתון (חוקים משתנים, אתם יודעים). בעבר, חוקים חייבו שמירת נתונים לתקופות ארוכות למדי, לעיתים גם שנתיים ויותר, בהתאם לסוג המידע.

זה אומר שהמידע על שיחה שנעשתה לפני כמה חודשים או אפילו יותר – כנראה עדיין קיים איפשהו במאגרי החברה.

המידע הזה הוא לא נגיש לכל אחד.

אתם לא יכולים פשוט להתקשר לסלקום, פרטנר, פלאפון או הוט מובייל ולהגיד "התקשר אליי מספר חסוי, תגידו לי מי זה בבקשה".

הן לא יגידו לכם.

אסור להן.

חשיפת מידע כזה היא פגיעה בפרטיות.

ובישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, יש חוקים שמגנים על הפרטיות הזו.

אז איך בכל זאת מגיעים למידע הרגיש הזה?

רק דרך הערוצים הרשמיים.

וליתר דיוק, דרך רשויות אכיפת החוק או גופי ביטחון מוסמכים, וגם זה, רק בהתקיים תנאים מסוימים.

אז מתי השוטר בדלת *באמת* מתעניין במספר החסוי שלכם?

הבה נבהיר נקודה קריטית:

המשטרה לא תרוץ ותבקש צו שיפוטי רק כי קיבלתם שיחת הטרדה אחת ממספר חסוי.

או כי מישהו התקשר אליכם בטעות.

או סתם כדי לספק את הסקרנות שלכם.

תהליך חשיפת זהות של מספר חסוי על ידי המשטרה הוא הליך מורכב.

הוא דורש עילה חוקית מוצקה.

והכי חשוב – הוא דורש צו שיפוטי.

לא על כל צלצול חסוי פותחים בחקירה

מתי כן יש עילה לחשיפת מידע כזה?

כאשר השיחה קשורה לחקירה פלילית.

כאשר יש חשד לביצוע עבירה פלילית חמורה.

לדוגמה:

• איומים על אדם.
• סחיטה באיומים.
• הטרדות מיניות באמצעות טלפון.
• תיאום פעילות פלילית (סחר בסמים, עבירות אלימות וכו').
• שיחות הקשורות לאיתור נעדרים בסיכון.
• שיחות הקשורות לחקירות ביטחוניות (על ידי גופי הביטחון).

במקרים כאלה, כשהמשטרה מקבלת תלונה ובמהלך החקירה עולה הצורך לזהות את מקור השיחה החסויה – רק אז מתחיל התהליך המשפטי.

הצו השיפוטי: אישור הכניסה לעולם הנסתר

המשטרה או גוף חקירה מוסמך אחר לא יכולים פשוט לפנות לחברת התקשורת ולדרוש את הנתונים.

הם צריכים אישור.

אישור שניתן על ידי שופט.

הגוף החוקר מגיש בקשה לבית המשפט.

בבקשה הזו הם מפרטים:

• מהות החקירה (על איזו עבירה מדובר).
• מדוע נדרשת חשיפת זהות המספר החסוי (איך זה מקדם את החקירה).
• פרטי השיחה המדוברת (תאריך, שעה, מספר היעד – המספר שלכם).
• איזה מידע הם מבקשים (בדרך כלל, זיהוי המספר שממנו בוצעה השיחה).

השופט בוחן את הבקשה.

הוא שוקל את הצורך החקירתי מול הפגיעה בפרטיות.

רק אם השופט משתכנע שיש הצדקה מספקת, שהבקשה מידתית, ושחשיפת המידע חיונית לחקירה של עבירה חמורה או לצרכי ביטחון – הוא יוציא צו.

זהו צו שיפוטי.

צו שמורה לחברת התקשורת למסור את המידע המבוקש לגוף החוקר.

שיתוף הפעולה (המחוייב) עם חברות התקשורת

מרגע שניתן הצו השיפוטי, חברת התקשורת מחויבת למלא אותו.

היא לא יכולה לסרב.

היא לא יכולה להתמהמה (מעבר לזמן סביר הנדרש טכנית).

היא מקבלת את הצו, מאתרת במאגרים שלה את יומן השיחות הרלוונטי לפי הפרטים שהופיעו בצו (תאריך, שעה, מספר היעד שלכם), ומזהה מאיזה מספר מקור יצאה השיחה החסויה.

היא מעבירה את המידע הזה, לרוב באופן מאובטח, לגוף החוקר שביקש את הצו.

ברגע שהמשטרה מקבלת את מספר הטלפון המקורי, ה"קסם" נעלם.

הם יודעים מי עומד מאחורי המספר החסוי.

משם, החקירה ממשיכה עם מידע מלא על זהות המתקשר.

האם זה *תמיד* מצליח? האתגרים בדרך

באופן עקרוני, התשובה היא כן: המשטרה *יכולה* לזהות מספר חסוי, בכפוף לצו שיפוטי ועילה חוקית.

אבל האם זה תמיד קל? מהיר? מיידי?

לא בהכרח.

שיחות מחו"ל, אפליקציות אינטרנט וסיבוכים טכנולוגיים

התהליך שתיארנו הוא התהליך הסטנדרטי לשיחות טלפון רגילות, סלולריות או קוויות, בתוך ישראל.

מה קורה כשהשיחה מורכבת יותר?

• שיחות מחו"ל: אם המספר החסוי הוא מספר בינלאומי, התהליך מסתבך. הוא דורש שיתוף פעולה בינלאומי בין משטרות ומדינות. זה אפשרי במקרים חמורים, אבל לוקח יותר זמן ומעורבים בו יותר גורמים.
• שיחות מאפליקציות VoIP (כמו סקייפ, וואטסאפ, טלגרם וכו'): כאן המצב שונה. חלק מהאפליקציות האלה משתמשות במספר טלפון קיים, ואז התהליך דומה (מתחילים מהמספר שמחובר לחשבון האפליקציה). אבל חלקן מאפשרות שיחות בלי להציג מספר טלפון ברור או שהן מקושרות למספר וירטואלי או חד פעמי. גם כאן, האפליקציה עצמה מתעדת את השיחה ואת המשתמש (שלפעמים מזוהה לפי כתובת IP, אימייל, מספר טלפון ששימש להרשמה וכו'). לרשויות החוק יש כלים לפנות לחברות הללו (שפעמים רבות יושבות בחו"ל, מה ששוב מסבך את העניין) עם צו שיפוטי ולדרוש מידע. זה אפשרי, אבל מורכב יותר ודורש יכולות טכנולוגיות ומשפטיות ספציפיות.
• שיחות מכרטיסי SIM חד פעמיים ("ברנרים"): אם המספר החסוי מגיע מכרטיס SIM שנרכש באופן אנונימי (אם כי בישראל הקשו על זה), והטלפון עצמו לא משויך לאף אחד, זה מקשה על הזיהוי הראשוני. אבל עדיין, המספר *קיים* ומופיע ביומני החברה. המשטרה יכולה לזהות את מספר ה-SIM ומשם לנסות להתחקות אחר המשתמש בדרכים אחרות (מצלמות אבטחה במקום הרכישה, איתור מיקום הטלפון, קשרים עם אנשים אחרים וכו').

הטכנולוגיה מתקדמת, וגם הכלים של רשויות האכיפה מתקדמים איתה.

אף שיטה לא מספקת 100% אנונימיות מוחלטת מול גורמי חקירה מוסמכים עם צו מתאים.

7 שאלות בוערות על מספרים חסויים והמשטרה

ש: האם אדם פרטי יכול לגלות מי התקשר אליו ממספר חסוי?

ת: באופן חוקי ולגיטימי – לא. חברות התקשורת לא ימסרו לכם את המידע הזה מטעמי פרטיות. כל ניסיון לעקוף זאת בדרכים לא חוקיות (כמו "שרותי זיהוי מספרי חסוי" מפוקפקים שרצים באינטרנט ולרוב הם עוקץ או וירוס) הוא מסוכן ואסור.

ש: כמה זמן לוקח למשטרה לגלות מספר חסוי אם יש לה צו?

ת: זה משתנה. מרגע קבלת הצו, שיתוף הפעולה של חברות התקשורת הוא בדרך כלל מהיר יחסית (שעות עד ימים בודדים, תלוי בדחיפות ובמורכבות). הזמן העיקרי לוקח להשיג את הצו עצמו, מהגשת התלונה ועד החלטת השופט.

ש: מה קורה אם השיחה בוצעה לפני הרבה זמן?

ת: כפי שהזכרנו, חברות התקשורת שומרות נתונים לתקופה ממושכת (חודשים ואף יותר, תלוי בתקנות). אם השיחה בתוך תקופת השמירה המחויבת – הנתון אמור להיות זמין. אם השיחה ישנה מאוד ויצאה מתקופת השמירה, ייתכן שהמידע כבר לא קיים.

ש: האם שיחה חסויה למספר 100 (משטרה) או 101 (מד"א) מתועדת וניתנת לזיהוי?

ת: בהחלט! שיחות חירום הן מהשיחות הראשונות שרשויות החוק ינסו לאתר את מקורן אם יש בכך צורך חקירתי (למשל, דיווח כוזב, איום, או שיחה הקשורה לאירוע חירום). המערכות מתעדות את המקור גם אם הוא חסוי.

ש: האם יש הבדל ביכולת הזיהוי בין שיחה סלולרית לשיחה מקווית?

ת: בעיקרון, התהליך דומה. גם חברות הטלפוניה הקווית מתעדות את יומני השיחות. אין יתרון משמעותי באנונימיות בין סלולר לקווי מול הרשויות עם צו.

ש: מה עם הודעות SMS ממספר חסוי?

ת: בדיוק כמו שיחות. הודעות SMS, גם אם נשלחות כמספר חסוי (אפשרות פחות נפוצה אך קיימת בחלק מהמכשירים/שירותים) או משירותי שליחת הודעות אנונימיות באינטרנט, עדיין עוברות דרך רשתות תקשורת שמתעדות את המקור. התהליך המשפטי והטכני לחשיפה דומה.

ש: האם שימוש ב-VPN מסתיר את הזהות בשיחות דרך אפליקציות?

ת: VPN יכול להקשות על איתור כתובת ה-IP שממנה התחברתם לשירות האפליקציה, אבל הוא לא בהכרח מסתיר את המידע שהאפליקציה *עצמה* אוספת עליכם (למשל, מספר טלפון ששימש להרשמה, פרטי חשבון, או מידע אחר שסיפקתם). אם האפליקציה עצמה מתועדת ומזהה את המשתמש שלה, VPN לבדו לא יספק אנונימיות מוחלטת מול צו שיפוטי המופנה לאותה אפליקציה.

המסקנה הבלתי נמנעת: סוף עידן האנונימיות המוחלטת?

אז בואו נסכם את זה בפשטות.

קיבלתם שיחה ממספר חסוי?

עבורכם, זה נשאר בגדר תעלומה.

אתם לא יכולים לדעת מי זה.

אבל אל תטעו.

עבור הרשויות.

עבור המשטרה.

עבור גופי הביטחון.

אם יש עילה מספקת.

אם יש חשד לעבירה חמורה.

ואחרי קבלת אישור משופט.

מסך העשן הזה מתפוגג.

חברות התקשורת מחויבות למסור את המידע.

והמספר החסוי מקבל זהות.

המערכת המשפטית והטכנולוגית בנויה כך שהיא מאזנת בין הצורך הלגיטימי של אזרחים לפרטיות (ומכאן האפשרות לחייג חסוי) לבין הצורך של המדינה להילחם בפשיעה ולהגן על האזרחים (ומכאן היכולת לחשוף את הזהות במקרים המתאימים).

אז בפעם הבאה שאתם רואים "מספר חסוי" על הצג – דעו שזה אולי חסוי *לכם*, אבל היקום הטכנולוגי והמשפטי יודע היטב מי עומד בצד השני של הקו.

וכשצריך, הוא גם יגלה.

וזה, רבותיי, חדשות טובות.

גם אם זה קצת הורס את המסתורין.