הגנת אמת דיברתי הסודות שבית המשפט לא רוצה שתדעו

דמיינו רגע את הסיטואציה הזאת. אתם יושבים עם חברים, אולי אפילו כותבים פוסט בפייסבוק, אולי מדברים בישיבת עבודה סגורה. אמרתם משהו. לא סתם משהו, אמרתם משהו שידעתם ב-100% שהוא נכון. האמת הצרופה. בלי טיפת הגזמה או שקר.

ואז בום! בלי ששמתם לב איך ולמה, קיבלתם מכתב מעורך דין. מכתב ארוך, מאיים, שמדבר על פגיעה בשם הטוב, נזק עצום, ודורש מכם סכום כסף דמיוני. תביעת לשון הרע. על מה? על האמת שאמרתם! נשמע הזוי, נכון?

הרבה אנשים נוטים לחשוב שברגע שנתבעת על משהו שאמרת, מספיק שתגיד "אבל זה היה נכון!" וכל העניין נגמר. שהגנה פשוטה כמו 'אמת דיברתי' או 'האמת יצאה לאור' תספיק לשלוח את התביעה הזאת ישר לפח האשפה המשפטי.

ובכן, בואו נאמר בעדינות… שזה קצת יותר מורכב מזה. הרבה יותר. העולם המשפטי, במיוחד בתחום הרגיש של לשון הרע, הוא כמו מבוך עם כללים משלו.

המאמר הזה הולך לצלול איתכם עמוק לתוך אחת ההגנות המרכזיות והחשובות ביותר בחוק איסור לשון הרע בישראל: הגנת "אמת הפרסום" (או כפי שהיא מכונה בדרך כלל, הגנת 'אמת דיברתי'). אנחנו הולכים לפתוח את הקופסה הזאת, להבין בדיוק מה החוק דורש, למה זה לא תמיד מספיק להגיד רק את האמת, ולמה ההגנה הזאת היא לא כפתור קסם שמבטל כל תביעה באופן אוטומטי.

אבל אל תדאגו, למרות המורכבות, המטרה היא לעשות לכם סדר בראש. להבין מתי ואיך ההגנה הזאת עובדת, מה צריך כדי להוכיח אותה, ואיפה המלכודות האפשריות.

בסוף הקריאה, לא רק שתבינו טוב יותר את הדינמיקה של תביעות לשון הרע והגנת האמת, אלא גם תרגישו הרבה יותר בטוחים בידע שלכם. תדעו בדיוק מה הדרישות, למה עורכי דין "מתעקשים" על פרטים מסוימים, ותקבלו פרספקטיבה שתהיה בכמה רמות מעל המידע הכללי והשטחי שמסתובב ברשת.

מוכנים להיכנס לעולם שבו האמת פוגשת את החוק, ולראות מתי היא מנצחת ומתי היא צריכה עזרה קטנה (או גדולה) מהצד?

הגנה מהספר: מה זה בעצם אומר 'אמת דיברתי' מבחינה משפטית?

בואו נתחיל מהבסיס. תביעת לשון הרע קמה כשמישהו מפרסם משהו על מישהו אחר, וזה עלול לפגוע בשמו הטוב, במשלח ידו, או לגרום לו להיות מטרה לשנאה, בוז, או לעג. עד כאן פשוט, נכון? הבעיה היא שהחוק מגדיר 'פרסום' בצורה מאוד רחבה – זה יכול להיות בכתב, בעל פה, בתמונה, בציור, בפייסבוק, בווטסאפ, אפילו בטלוויזיה או ברדיו. ולפעמים, גם לומר משהו שקולע בדיוק למטרה (כלומר, הוא אמת) יכול לגרום לפגיעה כזו.

חוק איסור לשון הרע, שנועד כאמור להגן על הזכות לשם טוב (זכות יסוד חשובה מאוד בדמוקרטיה), מכיר בכך שיש מקרים שבהם אמירת האמת, למרות שהיא פוגעת, מוצדקת. ולשם כך בדיוק קיימת הגנת "אמת הפרסום" או "אמת דיברתי".

חוק איסור לשון הרע, או החבר הכי טוב של עורכי הדין (ולפעמים האויב המר)?

הגנת "אמת הפרסום" מעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הסעיף הזה בעצם אומר שאם נתבעת על לשון הרע, תהיה לך הגנה אם הצלחת להוכיח שני דברים במצטבר:

1. שהדבר שפרסמת – אמת.
2. שהיה בפרסום עניין ציבורי.

שימו לב למילה המכריעה: "וכן". לא מספיק רק אחד מהם. צריך את שניהם. והנה מתחיל הטוויסט שמסבך את העניינים.

הרעיון מאחורי הדרישה הכפולה הזו הוא איזון. החוק לא רוצה להפוך את ישראל למקום שבו אנשים מפחדים להגיד את האמת גם כשהיא חשובה לציבור. מצד שני, הוא גם לא רוצה לאפשר לכל אחד לחטט בחיים הפרטיים של אחרים, לפרסם עליהם אמיתות מביכות או פוגעניות סתם כך, בלי שזה משרת שום מטרה ציבורית לגיטימית. כי גם לאנשים ש"לא התנהגו יפה" יש זכות לפרטיות מסוימת ולשם טוב (עד גבול מסוים כמובן, תלוי בנסיבות).

אז רגע, אמרתי אמת! למה אני בכלל נתבע? איפה הקאץ'?

הקאץ', ידידיי, טמון בדיוק בדרישה השנייה: העניין הציבורי. זו הנקודה שהרבה אנשים מפספסים, וזו גם הנקודה שבה עורכי דין נכנסים לתמונה במלוא המרץ.

הדואט המשפטי: האמת חייבת לרקוד עם עניין ציבורי

כפי שראינו, כדי שהגנת 'אמת דיברתי' תעמוד, הפרסום לא רק צריך להיות נכון עובדתית, הוא גם צריך להיות בעל רלוונטיות לחברה. בית המשפט יבדוק לא רק אם מה שאמרת הוא אמת, אלא גם למה אמרת את זה, ולמי.

האם הפרסום היה חשוב לציבור? האם הוא נועד להזהיר מפני סכנה כלשהי? לחשוף שחיתות? לספק מידע קריטי על מוצר או שירות שמשפיע על הרבה אנשים? אם כן – יש סיכוי סביר שתעמוד בדרישת העניין הציבורי.

אם לעומת זאת, האמת שפרסמת נוגעת לעניינים פרטיים לחלוטין, שאינם רלוונטיים לקהל הרחב וכל מטרת הפרסום הייתה פשוט להשפיל, לבייש או לנקום באדם אחר – גם אם מה שאמרת היה נכון לחלוטין, כנראה שהגנת 'אמת דיברתי' לא תעזור לך.

מה נחשב 'עניין ציבורי' בעיני החוק (והשופט)? 3 דוגמאות שיעשו לכם סדר

המושג 'עניין ציבורי' הוא רחב ונתון לפרשנות של בתי המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה. אבל יש כמה קווים מנחים ברורים:

• חשיפת שחיתות או עוולות של בעלי תפקידים ציבוריים/בעלי כוח: מידע על התנהלות בלתי תקינה של שר, חבר כנסת, ראש עיר, או אפילו מנהל בכיר בחברה ציבורית גדולה – זה כמעט תמיד ייחשב עניין ציבורי. הציבור זקוק למידע הזה כדי לקבל החלטות מושכלות (למשל, בבחירות) וכדי להבטיח שמי שמחזיק בכוח נוהג באחריות.
• הגנה על הציבור מפני סכנות: מידע על מוצר מזון מקולקל, על סכנה בטיחותית במוצר פופולרי, על רופא שאינו כשיר, על חברה שנוהגת להונות לקוחות – כל אלו הם דוגמאות קלאסיות לעניין ציבורי. הציבור צריך לדעת דברים כאלה כדי להגן על עצמו.
• מידע רלוונטי על מועמדים למשרה ציבורית או דמות ציבורית: אם אדם מתמודד לתפקיד שדורש אמון הציבור (כמו שופט, מפכ"ל משטרה, או אפילו מנכ"ל בית חולים), מידע עליו, גם אם הוא אישי במידה מסוימת, יכול להיחשב רלוונטי לעניין הציבורי בהקשר של התאמתו לתפקיד. כמובן, גם כאן יש גבולות, ובית המשפט יבדוק את הרלוונטיות ואת מידת הפגיעה מול התועלת הציבורית.

ומתי זה *לא* עניין ציבורי? מתי האמת נשארת עניין פרטי (ושומרים אותה לעצמכם)?

מצד שני, יש המון אמיתות שפשוט לא רלוונטיות לציבור הרחב, גם אם הן נכונות לגמרי. דוגמאות:

• העובדה שפלוני בגד בבן זוגו (אם פלוני אינו דמות ציבורית והבגידה אינה קשורה למילוי תפקיד ציבורי).
• פרטים רפואיים או אישיים מביכים על אדם פרטי.
• עניינים כספיים אישיים של אדם שאינו קשור לנושא ציבורי או סכנה ציבורית.
• אמת שנאמרת רק כדי להשפיל עמית לעבודה שהתלונן עליכם, למשל, ואינה רלוונטית להתנהלותו המקצועית כלפי הציבור.

במקרים כאלה, גם אם תצליחו להוכיח שהאמת כולה הייתה איתכם, אם בית המשפט יקבע שאין לפרסום עניין ציבורי, הגנת 'אמת דיברתי' תיפול.

הוכחת האמת בבית המשפט: מסע בלשי או משהו קל יותר?

אז הבנו שצריך להוכיח גם אמת וגם עניין ציבורי. עכשיו בואו נדבר על החלק של הוכחת האמת. כי להגיד "זו האמת!" זה קל. להוכיח את זה בבית משפט? זה כבר סיפור אחר.

האמת שלכם מול האמת המשפטית: מה ההבדל?

בבית המשפט, 'אמת' לא אומרת רק "מה שאני מאמין שהוא נכון" או "מה שנראה לי הגיוני". 'אמת' בהקשר הזה היא אמת עובדתית, כפי שהיא עולה מהראיות המוצגות בפני בית המשפט. נטל ההוכחה הוא עליכם, הנתבעים.

ואיך מוכיחים אמת? עם ראיות. זה יכול להיות מסמכים, הקלטות, תמונות, עדויות של אנשים אחרים שראו או שמעו את הדברים באופן ישיר. ככל שהפרסום שלכם היה חמור יותר (למשל, ייחסתם למישהו עבירה פלילית או התנהגות מושחתת), כך רף הראיות שתצטרכו להציג כדי להוכיח את האמת יהיה גבוה יותר.

זכרו: בתיקים אזרחיים (כמו תביעת לשון הרע), רמת ההוכחה הנדרשת היא "מאזן ההסתברויות". כלומר, צריך לשכנע את השופט שהסבירות שהדברים שאמרתם נכונים עולה על 50%. אבל כשמדובר בהאשמות קשות במיוחד, בתי המשפט נוטים לדרוש ראיות חזקות ומשכנעות יותר, גם במסגרת הרף האזרחי.

כשהאמת היא רק 'לדעתי': למה דעות זה סיפור אחר?

נקודה קריטית נוספת: הגנת 'אמת דיברתי' חלה על עובדות. היא לא חלה על דעות או פרשנויות. אם אמרתם "לדעתי, פלוני הוא מנהל כושל", קשה מאוד להוכיח שזו "אמת" במובן המשפטי, כי זו הערכה סובייקטיבית. אבל אם אמרתם "פלוני גנב 1000 שקל מהקופה הקטנה", זו טענה עובדתית, וניתן (תיאורטית) להוכיח אותה בראיות.

האבחנה בין עובדה לדעה היא לפעמים דקה, ומהווה כר פורה לוויכוחים משפטיים. פרסום שמעורבבים בו עובדות ודעות יכול להיות בעייתי במיוחד.

איך משכנעים שזה עניין של כולנו? הוכחת העניין הציבורי

אחרי שהצלחתם, אולי בקושי, להוכיח את האמת שפרסמתם, אתם צריכים לעבור את המשוכה השנייה: להוכיח שהיה בפרסום עניין ציבורי. גם כאן, הנטל עליכם.

לא מספיק ש*אתם* חושבים שזה מעניין: מבחן 'האדם הסביר' הציבורי

כדי להוכיח עניין ציבורי, אתם צריכים לשכנע את בית המשפט שלא רק לכם היה חשוב לפרסם את הדבר, אלא שהיה לכך חשיבות או תועלת לציבור. בית המשפט ישתמש במבחן אובייקטיבי: האם אדם סביר בחברה היה רואה במידע הזה משהו שחשוב לו לדעת, או שיש לו זכות לדעת, או שיכול לעזור לו להגן על עצמו או לקבל החלטה מושכלת?

השאלה היא לא רק האם המידע היה נכון, אלא גם האם הוא היה רלוונטי לדיון ציבורי לגיטימי או לשמירה על אינטרסים ציבוריים.

פסיקות בתי המשפט: ככה נראה עניין ציבורי בפועל

בתי המשפט נתנו לאורך השנים פרשנות רחבה יחסית למושג 'עניין ציבורי', מתוך הבנה של חשיבות חופש הביטוי ושקיפות, במיוחד כשמדובר בבעלי כוח ותפקידים ציבוריים. למשל, פרסום ביקורתי על שופט בדימוס בהקשר להתאמתו לכהונה ציבורית אחרת נחשב עניין ציבורי. גם חשיפת ליקויים התנהלותיים או כספיים בחברות ציבוריות נחשבת לרוב כבעלת עניין ציבורי.

מצד שני, בתי המשפט היו נוקשים יותר כשמדובר בפרסום אמיתות הנוגעות לחייהם הפרטיים של אנשים פרטיים, גם אם הם מוכרים בציבור (אלא אם כן הדבר קשור באופן ישיר לנושא ציבורי או לתפקיד ציבורי שהם ממלאים). למשל, פרסום על עבר פלילי ישן של אדם, שאין לו שום קשר להתנהלותו הנוכחית, עשוי להיחשב כחסר עניין ציבורי.

7 מלכודות נפוצות בהגנת 'אמת דיברתי' (שתעשו בשכל להימנע מהן)

הגנת 'אמת דיברתי' נשמעת אולי פשוטה בתיאוריה, אבל בפרקטיקה היא רצופה במכשולים. הנה כמה מהעיקריים שבהם:

• האמת החלקית: פרסום עובדה נכונה, אבל הצגתה באופן מטעה או השמטת עובדות חשובות אחרות שמשנות את התמונה לגמרי.
• אמת שאינה רלוונטית להקשר: פרסום אמת על אדם, אבל בהקשר שלא קשור אליו או שנועד רק להשפיל אותו בנושא אחר לגמרי.
• הפרדה מטושטשת בין עובדה לדעה: הצגת דעה אישית כאילו היא עובדה מוגמרת שניתנת להוכחה.
• הגזמה וסילוף: לקיחת אמת בסיסית, והגזמה שלה או סילופה עד שהיא הופכת למשהו אחר לגמרי (או לפוגעני הרבה יותר).
• התמקדות בכוונה הזדונית (שאינה רכיב בהגנה): לפעמים נתבעים מנסים להוכיח שהתובע הוא אדם רע ו"מגיע לו", אבל זה לא רלוונטי להגנת 'אמת דיברתי'. ההגנה בודקת את הפרסום עצמו (האם הוא אמת ובעל עניין ציבורי), ולא את כוונות הצדדים (למרות שכוונת הנתבע יכולה להשפיע על הגנות אחרות או על גובה הפיצויים).
• קשיי הוכחה: גם אם אתם משוכנעים ב-100% שמשהו נכון, אם אין לכם ראיות קבילות ומספיקות להוכיח זאת בבית משפט – מבחינה משפטית, לא הצלחתם להוכיח את האמת.
• הזמן שחלף: אמת שהייתה בעלת עניין ציבורי לפני עשר שנים לא בהכרח שומרת על העניין הציבורי שלה היום, במיוחד אם האדם השתנה או הנסיבות השתנו.

כששופט שומע 'אמת דיברתי': איך מתנהל הדיון מאחורי הקלעים?

בתביעת לשון הרע, התובע צריך להוכיח רק שני דברים ראשוניים כדי להקים עילת תביעה: שהוא (התובע) הוא "הנילון" (האדם שעליו פורסם) ושהנתבע פרסם עליו לשון הרע (כלומר, משהו שיש בו פוטנציאל פגיעה בשמו הטוב).

ברגע שהתובע עומד בנטל הראשוני הזה (והוא בדרך כלל נמוך יחסית), נטל ההוכחה עובר אל הנתבע. עכשיו, הנתבע הוא שצריך להוכיח שהוא עומד באחת ההגנות שבחוק. הגנת 'אמת דיברתי' היא אחת החשובות שבהן.

איזון עדין: חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב

בית המשפט, כשהוא דן בהגנת 'אמת דיברתי', מבצע למעשה איזון עדין בין שתי זכויות יסוד חשובות שמתנגשות זו בזו: הזכות לחופש הביטוי (שכוללת גם את הזכות לפרסם מידע, כולל מידע ביקורתי ונכון, שיש בו עניין לציבור) לבין הזכות לשם טוב (שמגינה על כבודו ומוניטין של האדם).

ככל שהעניין הציבורי בפרסום גבוה יותר, כך בתי המשפט נוטים לתת משקל רב יותר לחופש הביטוי. ככל שהפגיעה בשם הטוב חמורה יותר, והעניין הציבורי נמוך יותר או לא קיים, כך בתי המשפט נוטים לתת משקל רב יותר לזכות לשם טוב.

השופט יבחן את כל הנסיבות: מה בדיוק נאמר, מי אמר, על מי נאמר, באילו נסיבות, למי פורסם, מה הייתה מטרת הפרסום (כפי שהיא נלמדת מהנסיבות), ואיזה נזק נגרם (אם נגרם).

שאלות שאלות… והתשובות שלנו! 7 סוגיות בוערות על 'אמת דיברתי'

כדי לעשות לכם עוד יותר סדר, הנה כמה שאלות נפוצות ותשובות עליהן:

Q: האם משנה *למה* אמרתי את האמת הזו? אם הכוונה שלי הייתה רעה, אבל מה שאמרתי היה נכון ובעל עניין ציבורי, ההגנה עדיין תעמוד?

A: מבחינה טכנית, הגנת 'אמת דיברתי' אינה דורשת הוכחת כוונה טובה. היא דורשת רק אמת + עניין ציבורי. גם אם הכוונה שלך הייתה רעה (למשל, רצית לנקום), אם הפרסום עומד בשני התנאים האלה, ההגנה יכולה לעמוד. עם זאת, חשוב לדעת שקיימת בחוק הגנה נוספת ('הגנה בתום לב', סעיף 15) שכן בוחנת את הכוונה. בנוסף, כוונה רעה או זדונית יכולה להשפיע על גובה הפיצויים אם התביעה מתקבלת חלקית או נדחית ההגנה.

Q: מה קורה אם אמרתי את האמת רק לאדם אחד או שניים בשיחה פרטית? האם גם זה 'פרסום'?

A: הגדרת 'פרסום' בחוק איסור לשון הרע היא מאוד רחבה. פרסום יכול להיות גם אם הדברים נאמרו לאדם אחד בלבד שאינו אתה והנילון. שיחה פרטית לגמרי בין שני אנשים שאינם קשורים לנושא כנראה לא תמיד תהווה 'פרסום' לצורך הקמת עילת תביעה, אבל ברגע שזה נאמר לצד שלישי שיש לו או שהיה לו פוטנציאל להעביר את המידע הלאה, או אם נאמר בקבוצת ווטסאפ או במייל לכמה אנשים – זה כבר לרוב ייחשב פרסום. גם כאן, יש ניואנסים ופרשנויות משפטיות.

Q: אם טעיתי באמת באופן כנה, אבל טעות עובדתית קטנה, האם ההגנה עדיין תעבוד?

A: הגנת 'אמת דיברתי' דורשת שהפרסום יהיה אמת. טעות עובדתית, אפילו קטנה, יכולה למוטט את ההגנה הזו כשהיא נוגעת לליבת הדברים הפוגעניים. טעות כנה עשויה להיות רלוונטית להגנות אחרות (כמו 'הגנה בתום לב'), אבל לא להגנת 'אמת הפרסום' שדורשת דיוק עובדתי.

Q: האם הגנת 'אמת דיברתי' יכולה לעזור לי אם פרסמתי משהו מאוד פוגעני, גם אם הוא נכון ובעל עניין ציבורי?

A: כן. אם הצלחת להוכיח את שני הרכיבים (אמת + עניין ציבורי), הגנת 'אמת דיברתי' יכולה להוביל לדחיית התביעה נגדך, גם אם הפרסום היה פוגעני ביותר. עצם ההגנה הזו מכירה בכך שיש מקרים שבהם יש הצדקה לפרסם אמת פוגענית בשם אינטרס ציבורי חשוב יותר.

Q: האם יש הבדל אם פרסמתי את האמת באינטרנט (פייסבוק, טוויטר, אתר) לעומת עיתון או שיחה פנים מול פנים?

A: מבחינת החלת החוק והגנת 'אמת דיברתי', אין הבדל מהותי במדיום הפרסום. החוק חל על כל דרך של פרסום. עם זאת, המדיום יכול להיות רלוונטי לשאלת ה'עניין הציבורי' (למי זה פורסם?) ולשאלת ה'נזק' שנגרם (פרסום באינטרנט יכול להיות נגיש להרבה יותר אנשים ולגרום נזק גדול יותר).

Q: האם אני יכול להשתמש בהגנה הזו אם פרסמתי אמת ששמעתי ממישהו אחר, ולא מניסיוני האישי או מידיעה אישית?

A: כן, אבל אז נטל ההוכחה עליך הוא להוכיח שהמידע ששמעת ממישהו אחר הוא אכן אמת עובדתית. לא מספיק להגיד "שמעתי מ-X ש-Y גנב". אתה צריך להביא ראיות שמוכיחות ש-Y אכן גנב, גם אם המקור שלך הוא X. זה הופך את ההוכחה למאתגרת יותר.

Q: אם בית המשפט דוחה את הגנת 'אמת דיברתי', האם זה אומר שאפסיד בתביעה אוטומטית?

A: לא בהכרח. הגנת 'אמת דיברתי' היא רק אחת מכמה הגנות הקיימות בחוק איסור לשון הרע (למשל, הגנה בתום לב, הגנה עקב חובה חוקית או מוסרית, פרסום מותר ועוד). אם הגנת האמת נדחית, עדיין תוכל לנסות לעמוד באחת ההגנות האחרות, בהתאם לנסיבות המקרה. בנוסף, גם אם כל ההגנות נדחות, בית המשפט עדיין יבחן את שאלת הנזק ויוכל לפסוק פיצויים נמוכים יותר (או אפילו סמליים) בהתאם לנסיבות.

בשורה התחתונה: האמת אולי לא תמיד מנצחת, אבל היא בהחלט הנשק המרכזי שלכם

אז כפי שראינו, הגנת 'אמת דיברתי' היא כלי משפטי רב עוצמה, אולי החשוב ביותר כשאתם עומדים מאחורי הדברים שאמרתם.

היא מאפשרת לכם להגן על עצמכם ובעיקר על האינטרס הציבורי לקבל מידע חשוב, גם אם מידע זה פוגע באדם אחר. אבל היא בשום אופן אינה פתרון קסם או כרטיס יציאה אוטומטי מכל תביעת לשון הרע.

היא דורשת שני תנאים מצטברים ושווי ערך: הפרסום חייב להיות אמת עובדתית, וצריך להיות בו עניין ציבורי.

הוכחת שני התנאים האלה בבית המשפט היא משימה מורכבת, הדורשת איסוף ראיות קפדני, הבנה משפטית מעמיקה של המושג 'עניין ציבורי' בפסיקה, ולעיתים קרובות – ייצוג משפטי מקצועי.

האמת כשלעצמה אינה תמיד הגנה מספקת. היא צריכה לשרת מטרה שחשובה לחברה.

אבל אל ייאוש! הבנה עמוקה של הגנת 'אמת דיברתי', סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, והניואנסים סביבו, היא קריטית לכל מי שחושש מפרסומים או נתבע בגינם.

הידע הזה הופך אתכם לקוראים וכותבים ביקורתיים וחכמים יותר. הוא מאפשר לכם להבין מתי אתם על קרקע יציבה (יחסית) ומתי אתם צועדים על ביצה טובענית.

האמת היא הבסיס, והיא נשק חיוני. אבל בבית המשפט, גם האמת צריכה לדעת לעבוד קשה ולהוכיח את עצמה, ולפעמים גם להראות שהיא לא רק נכונה, אלא גם מועילה לכולנו.

עכשיו, כשאתם חמושים בידע הזה, אתם מוכנים הרבה יותר להתמודד עם עולם המשפט המרתק (ולפעמים קצת מטורף) של דיני לשון הרע. שמרו על השם הטוב שלכם, וזכרו לדבר אמת… אבל בחוכמה ועם עניין ציבורי!