תביעה על הוצאת דיבה נגד עסק – מה חייבים לדעת עכשיו?

דמיינו רגע: השקעתם את הלב והנשמה בעסק שלכם. ימים כלילות. עבודה קשה, שירות לקוחות מדהים, מוצר או שירות שאתם מאמינים בו בכל ליבכם.

ואז… בום.

ביקורת אחת. פוסט אחד. תגובה אחת. משהו ברשת. משהו שגורם לכם להתכווץ.

משהו שמרגיש כמו סטירה מצלצלת לפנים, לעבודה שלכם, למוניטין שלכם.

זה לא סתם "מישהו לא מרוצה". זה משהו שמרגיש כמו הכפשה. שקר. משהו שיכול באמת לפגוע בפרנסה שלכם.

פתאום עולה המחשבה: "אני לא יכול להישאר אדיש לזה". "זה עובר את הגבול". "צריך לעשות משהו".

אבל מה עושים? מאיפה מתחילים?

האם כל מילה רעה מצדיקה ריצה לעורך דין? מתי ביקורת הופכת ללשון הרע? והאם בכלל אפשר לנצח במאבק הזה, במיוחד בעולם הדיגיטלי המבולגן של היום?

אם השאלות האלה רצות לכם בראש, אתם לא לבד.

העולם המודרני, עם קלות הפרסום והשיח הפתוח ברשת, יצר כר פורה גם לביקורת לגיטימית וגם, לצערנו, להשמצות שאין להן מקום.

המאמר הזה כאן כדי לעשות לכם סדר בבלאגן.

לצלול לעומק הסוגיה הכואבת הזו, להבין את הכללים המשפטיים, את האפשרויות שעומדות בפניכם, ואת הדרך הכי חכמה ויעילה להתמודד עם המצב.

אנחנו הולכים לדבר תכלס. בלי מילים מסובכות סתם.

עם קצת הומור (כי אחרת קשה לעבור את זה), קצת ציניות (כי בכל זאת, העולם המשפטי…), והרבה מאוד מידע שימושי.

אז קחו אוויר. זה אולי לא נעים, אבל אתם בידיים טובות. ובסוף המאמר הזה, תדעו הרבה יותר טוב מה לעשות.

ביקורת רעה? לפני שאתם מגיבים בפראות, בואו נדבר משפט.

נתחיל מהבסיס.

מה זו בכלל "לשון הרע" בהקשר של עסק? זה לא סתם שמישהו אמר עליכם משהו לא נחמד.

החוק בישראל, חוק איסור לשון הרע, מגדיר די פשוט (יחסית…) מה נחשב ללשון הרע.

בקצרה, מדובר בפרסום שיש בו כדי להשפיל אדם, לבזות אותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו או במשלח ידו, בעסקו, במקצועו או במשרתו הציבורית, או לבזות אותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

עבור עסק, הסעיפים הרלוונטיים ביותר הם בדרך כלל פגיעה במשלח ידו, בעסקו, במקצועו.

הכוונה היא שמשהו שפורסם גורם (או עלול לגרום) לאנשים לחשוב פחות על העסק שלכם. פחות לרצות לקנות מכם. פחות לסמוך עליכם.

זה לא חייב להיות שקר מוחלט, אם כי שקרים קלים יותר לתביעה.

זה יכול להיות גם "אמת" מוטה, חלקיק אמת שהוצג בצורה שתכליתה להשפיל או לפגוע.

למשל, אם מישהו כותב "המסעדה הזו מגישה אוכל מקולקל באופן קבוע" כשבפועל הייתה פעם אחת תקלה חד פעמית שגם טופלה מייד – זו כנראה לשון הרע.

אם הוא כותב "לא אהבתי את הטעם של המנה X" – זו כנראה ביקורת לגיטימית.

הקו בין ביקורת לגיטימית ללשון הרע יכול להיות דק.

אבל המבחן העיקרי הוא לא רק מה נאמר, אלא מה הכוונה מאחורי הפרסום ומה הפוטנציאל שלו לגרום נזק מוניטין או כלכלי.

לשון הרע: לא רק מילים רעות, אלא פרסום שיכול לפגוע בכיס (ובשם הטוב)

חשוב להבין שהמונח "פרסום" בחוק הוא רחב מאד.

זה לא רק פוסט בפייסבוק או סטורי באינסטגרם.

פרסום יכול להיות גם:

• כתבה בעיתון או באתר חדשות.
• פוסט בבלוג.
• ביקורת בגוגל, בפייסבוק, בזאפ, בבוקינג.קום או בכל פלטפורמת ביקורות אחרת.
• תגובה לפוסט או לכתבה.
• סרטון ביוטיוב או בטיקטוק.
• אפילו לחישה באוזן של שני אנשים או יותר (כן, כן!).

בעצם, כל אמירה, כתובה, מצולמת או מדוברת, שהגיעה לידיעתו של אדם אחר זולת הנפגע עצמו – נחשבת ל"פרסום".

קריטי לזכור את זה בעידן שבו "שיתוף" נמצא במרחק קליק.

שאלה: האם תמונה יכולה להיחשב ללשון הרע גם אם אין מילים?

תשובה: בהחלט. אם תמונה (או סרטון) מציגה אדם או עסק באור שלילי, משפיל או מבזה, גם ללא טקסט נלווה, היא יכולה להיחשב לפרסום לשון הרע.

למה שעסק "קטן" ילך לבית משפט? הסיכון מול הסיכוי.

אחת השאלות הראשונות שבעלי עסקים שואלים היא: האם שווה לי להיכנס לזה בכלל?

תביעת לשון הרע היא לא פיקניק.

היא דורשת זמן, אנרגיה, כסף (של עורך דין, אגרות בית משפט וכו'), ובעיקר – היא יכולה להיות סוחטת רגשית.

למה של עסק, במיוחד קטן או בינוני, ישקול בכל זאת להגיש תביעה כזו?

הסיבות הן בדרך כלל שילוב של פגיעה כלכלית ופגיעה מורלית:

• נזק כלכלי ממשי: ביקורות שליליות והשמצות ברשת יכולות להרחיק לקוחות קיימים ופוטנציאליים. פחות לידים, פחות מכירות, פחות הכנסות. קשה לכמת את זה בדיוק, אבל בעלי עסקים מרגישים את זה היטב בכיס.
• פגיעה במוניטין ובשם הטוב: שם טוב נבנה במשך שנים, והוא אחד הנכסים החשובים ביותר של כל עסק. השמצות יכולות להרוס מוניטין זה במהירות מסחררת. קשה הרבה יותר לשכנע לקוח פוטנציאלי להגיע אליכם אם הוא קרא עליכם דברים נוראיים ברשת, גם אם הם שקרים גמורים.
• אפקט ההרתעה: הגשת תביעה, גם אם לא תגיע עד פסק דין, יכולה להרתיע את הגורם המפרסם (ואחרים שחושבים ללכת בדרכו) מלהמשיך בפרסומים המזיקים. לפעמים, עצם קבלת מכתב מעורך דין עושה את העבודה.
• תיקון העוול: יש פן מורלי ורגשי משמעותי. בעל עסק שמרגיש שהוכפש וששמו הטוב נרמס, רוצה צדק. הוא רוצה שהאמת תצא לאור ושמי שפגע בו ישלם על כך.

מצד שני, הסיכונים והחסרונות:

• עלויות גבוהות: הליכים משפטיים הם יקרים. שכר טרחת עורך דין, אגרות. אין ערובה לניצחון ולכיסוי כל ההוצאות.
• חשיפה ותשומת לב: הגשת תביעה עלולה להביא עוד יותר תשומת לב (שלילית) לפרסום המקורי. זה נקרא לפעמים "אפקט סטרייסנד" – ניסיון להסתיר מידע שרק גורם ליותר אנשים לרצות לראות אותו.
• תוצאה לא ודאית: בתי משפט הם לא מדע מדויק. התוצאה תלויה בראיות, בעדים, ובשופט הספציפי. אין 100% ודאות לניצחון.
• זמן וטרחה: הליכים משפטיים לוקחים זמן רב, לעיתים שנים. זה דורש מכם (ומעורך הדין) להשקיע זמן ומשאבים משמעותיים.

לכן, ההחלטה האם לתבוע או לא לתבוע היא החלטה אסטרטגית שצריכה לשקול היטב את הסיכויים, הסיכונים, העלויות והמטרות של העסק.

שאלה: האם אני חייב להוכיח שנגרם לי נזק כספי *בדיוק* בגלל הפרסום?

תשובה: לא תמיד. החוק מאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכומים שנקבעו בחוק (היום עד כ-50,000 ש"ח לפרסום, ועד כ-100,000 ש"ח אם הוכח שהפרסום נע בכוונה לפגוע). אם רוצים פיצויים גבוהים יותר, כן צריך להוכיח את הנזק שנגרם.

3 דברים חייבים לקרות כדי שהכאב יהפוך לתביעה מנצחת.

אוקיי, החלטתם לשקול את זה ברצינות. מה צריך להוכיח כדי שהתביעה שלכם תעמוד מבחינה משפטית?

בגדול, יש שלושה רכיבים עיקריים שחייבים להתקיים (ולאחר מכן, להוכיח שאין לצד השני הגנה טובה):

1. היה "פרסום"

כפי שדיברנו, הפרסום הוא התנאי הבסיסי ביותר. האמירה המכפישה או המבזה חייבת הייתה להגיע לידיעתו של אדם אחד לפחות שאינו הנפגע עצמו.

ברוב המקרים בעולם העסקים, הפרסום הוא פומבי לגמרי: בפייסבוק, בגוגל, באתר האינטרנט של העסק, או בכל פלטפורמה אחרת שהרבה אנשים יכולים להיחשף אליה.

קל יחסית להוכיח את זה, פשוט על ידי צילום מסך או שמירת הקישור.

2. הפרסום היה "לשון הרע" (על פי ההגדרה בחוק)

זה הלב של התביעה.

צריך להראות לבית המשפט שהפרסום הספציפי עומד בהגדרה החוקית. כלומר, שיש בו פוטנציאל לפגוע בעסק שלכם, במוניטין, בפרנסה.

צריך להציג את הפרסום עצמו ולהסביר למה הוא נחשב ללשון הרע בהקשר הספציפי.

האם הוא שקר גמור? האם הוא אמת שהוצגה בצורה מעוותת כדי לפגוע? האם הוא מציג את העסק באור שלילי קיצוני ולא מוצדק?

בית המשפט יבחן את הדברים מנקודת מבטו של "אדם סביר" – האם אדם ממוצע שייחשף לפרסום יבין ממנו שהעסק נפגע?

3. הפרסום "מזהה" את העסק

הפרסום חייב להתייחס לעסק שלכם. זה נשמע טריוויאלי, אבל לא תמיד זה ברור.

למשל, אם נאמר "מסעדה אחת בצפון תל אביב" ואין רק מסעדה אחת כזו, ייתכן שקשה יהיה לזהות לאיזו מסעדה בדיוק הכוונה.

לעומת זאת, אם נאמר "המסעדה האיטלקית ברחוב יצחק שדה 10 בתל אביב", הרי שהזיהוי ברור.

הזיהוי יכול להיות מפורש (שם העסק, כתובת) או עקיף (תיאור מדויק של השירות או המוצר, תיאור של אירוע ספציפי שהתרחש אצלכם ורק אצלכם).

אם הפרסום לא מזהה את העסק שלכם באופן שסביר שאנשים יבינו במי מדובר – אין עילה לתביעה.

שאלה: פורסמה ביקורת שלילית על העסק שלי, אבל בלי שם של כותב. האם אני עדיין יכול לתבוע?

תשובה: זו שאלה מורכבת יותר, במיוחד בהקשר של פלטפורמות כמו גוגל או פייסבוק שמאפשרות שמות בדויים. ניתן לנסות ולהגיש תביעה נגד הניק (כינוי) או שם המשתמש, ולבקש מבית המשפט צו לגילוי זהותו של המפרסם מהפלטפורמה. זה הליך מורכב ועלול לקחת זמן.

הזירה המודרנית: פייסבוק, גוגל ומקומות מסוכנים נוספים.

רוב תביעות לשון הרע של עסקים היום נובעות מפרסומים ברשת.

הפלטפורמות העיקריות הן כמובן גוגל (ביקורות), פייסבוק (פוסטים בקבוצות, בדפים, בפרופילים אישיים, תגובות), אינסטגרם, טיקטוק, אתרי ביקורות ייעודיים (כמו זאפ, בוקינג, טריפאדוויזר וכו'), ואפילו קבוצות וואטסאפ גדולות או רשימות תפוצה במייל.

האתגר הגדול באונליין הוא שזה מתפשט מהר. מאוד מהר.

קצב החשיפה הוא מיידי ורחב, ולפעמים הנזק נגרם עוד לפני שבכלל הספקתם להגיב, שלא לדבר על להתייעץ עם עורך דין.

אתגר נוסף הוא עניין הזיהוי, כפי שציינו קודם.

ואתגר נוסף הוא ההתמודדות עם הפלטפורמות עצמן. האם הן אחראיות לתוכן שמשתמשים מפרסמים אצלן?

בישראל, ההלכה המשפטית לגבי אחריות פלטפורמות אירוח תוכן (כמו פייסבוק, גוגל וכו') עדיין מתפתחת. בדרך כלל, הן לא ייחשבו אחראיות אוטומטית לתוכן שמשתמשים מפרסמים, אלא אם כן קיבלו הודעה על כך שהתוכן מפר חוק (למשל, לשון הרע) ולא פעלו להסרתו בתוך זמן סביר.

זו הסיבה שבמקרים רבים, הצעד הראשון וההכרחי הוא פנייה לפלטפורמה עצמה בבקשה להסיר את התוכן המפר, תוך הצגת ההפרה החוקית.

רק אם הפלטפורמה מסרבת להסיר, או אם הנזק כבר נגרם ורוצים פיצויים, פונים להליכים משפטיים מורכבים יותר, שיכולים לכלול גם את תביעת הפלטפורמה.

שאלה: קיבלתי ביקורת גרועה בגוגל שהיא שקר מוחלט. מה הצעד הראשון שכדאי לי לעשות?

תשובה: הצעד הראשון הוא לצלם מסך של הביקורת ולשמור את התאריך והשעה. הצעד השני הוא לפנות לגוגל עצמה ולדווח על הביקורת כתוכן פוגעני או מפר את המדיניות שלהם (למשל, אם היא מכילה שפה בוטה, או אם היא נראית כמו פייק פרופיל). במקביל, כדאי להתייעץ עם עורך דין כדי להבין את האפשרויות המשפטיות ולשלוח מכתב התראה לכותב (אם ניתן לזהותו) ו/או לגוגל.

נגד מי בדיוק מגישים תביעה? הגולש, האתר או שניהם?

זו נקודה מהותית.

ברוב המקרים, היעד העיקרי לתביעה הוא מי שכתב ופרסם את לשון הרע בפועל. הגולש. הלקוח (לשעבר או בהווה). המתחרה. whoever.

נגדו מכוונים את טענות לשון הרע, ממנו דורשים פיצוי כספי, וממנו מבקשים צו שיורה לו להסיר את הפרסום ולחדול מפרסומים דומים בעתיד.

אבל מה קורה כשהגולש מסתתר מאחורי שם בדוי, או שהוא פשוט נעלם?

כאן נכנסת לתמונה שאלת אחריותה של הפלטפורמה.

כפי שאמרנו, הפלטפורמה (פייסבוק, גוגל וכו') בדרך כלל לא אחראית אוטומטית. האחריות שלה יכולה לקום ברגע שנודע לה על הפרסום המהווה לשון הרע (למשל, קיבלה מכתב התראה מעורך דין) והיא לא פעלה באופן סביר להסרתו.

לכן, במקרים כאלה, ניתן לנסות:

1. להגיש תביעה נגד הניק (כינוי) או השם הבדוי, ולבקש מבית המשפט צו גילוי מסמכים שיורה לפלטפורמה למסור את פרטי המפרסם האמיתי (כתובת IP, מייל הרשמה, פרטי תשלום אם רלוונטי וכו'). זה הליך משפטי בפני עצמו, ולא תמיד בית המשפט ייעתר לבקשה, במיוחד אם מדובר בביקורת שהיא יותר חוות דעת מאשר שקר מוחלט.
2. להגיש תביעה גם נגד הפלטפורמה, בטענה שהיא הפכה להיות אחראית לפרסום מרגע שקיבלה הודעה ולא הסירה אותו. גם כאן, צריך להוכיח שהיא אכן קיבלה הודעה כזו ושהפרסום אכן עולה כדי לשון הרע שאין לגביו הגנה.

חשוב לדעת שהליכים נגד הפלטפורמות הגדולות יכולים להיות מורכבים, ארוכים ויקרים. לעיתים קרובות, הן מעדיפות להסיר את התוכן לאחר קבלת מכתב התראה רציני מעורך דין, מאשר להיגרר להליכים משפטיים בישראל.

שאלה: אם מישהו שיתף את הפוסט המקורי שהכפיש אותי, האם אני יכול לתבוע גם אותו?

תשובה: כן. החוק קובע שמי ש"פרסם" הוא גם מי ש"הביא לידיעת אדם אחר או יותר זולת הנפגע". שיתוף של פרסום מהווה פרסום מחדש, ומי ששיתף יכול להיות אחראי בלשון הרע בדיוק כמו המפרסם המקורי. כלל אצבע (שאינו מחליף ייעוץ פרטני): ככל שהשיתוף "פסיבי" יותר (לחיצה על Share בלבד) לעומת "אקטיבי" יותר (הוספת טקסט משלך, המלצה על הפוסט), כך אחריות המשתף עלולה להיות נמוכה יותר, אך עדיין קיימת.

ה"קומבינות" של הצד השני: אילו טענות הגנה יש למפרסם?

גם אם הפרסום עומד בהגדרה של לשון הרע, זה לא אומר שהניצחון בכיס שלכם.

לחוק לשון הרע יש גם "הגנות" – מצבים שבהם גם אם פורסמה לשון הרע, לכותב עומדת הגנה חוקית והוא לא יישא באחריות.

חשוב להכיר את ההגנות האלה כי הצד השני כמעט תמיד ינסה להשתמש בהן.

ההגנה הקלאסית: "אמת דיברתי"

זו ההגנה המרכזית והחזקה ביותר. אם המפרסם יכול להוכיח שהפרסום היה אמת, ושהיה בו "עניין ציבורי", הרי שעומדת לו הגנה.

חשוב: שני התנאים חייבים להתקיים – גם אמת, וגם עניין ציבורי.

בעולם העסקים, "עניין ציבורי" בדרך כלל קל יחסית להוכיח. לשירות או מוצר שניתן לקהל יש בדרך כלל עניין ציבורי.

האתגר הוא להוכיח שהפרסום *אכן* היה אמת. לא "בערך" אמת, לא "חלקית" אמת, אלא שהעובדות המהותיות בפרסום נכונות. זה דורש מהמפרסם להציג ראיות.

הגנת "הבעת דעה בתום לב" (או "ביקורת הוגנת")

זו הגנה נפוצה מאד בביקורות עסקים ברשת, והיא גם נקודת מחלוקת גדולה.

החוק מעניק הגנה למי שפרסם לשון הרע אם הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות של אדם או על יצירה או כל דבר אחר, ושהפרסום נע בתום לב, ושהפרסום היה מתוך "עניין ציבורי" או "עניין אישי כשר" של המפרסם.

המבחן כאן הוא האם מדובר ב"עובדה" או ב"דעה".

קשה לתבוע על דעה. למשל, "לא אהבתי את העיצוב של החנות" זו דעה. "המוצר התקלקל אחרי יום אחד" זו עובדה (ואם היא לא נכונה, יכולה להיות לשון הרע).

האזור האפור הוא כשדעה מוצגת כעובדה, או כשדעה מבוססת על עובדות שקריות.

למשל, "השירות היה מזעזע כי המלצרית קיללה אותי" – זה שילוב. "המלצרית קיללה אותי" היא עובדה לכאורה. אם היא שקר, אז גם אם "השירות היה מזעזע" היא דעה, היא מבוססת על עובדה שקרית ולכן כל הפרסום עלול להיות לשון הרע.

תום הלב של המפרסם גם הוא עומד למבחן בהגנה זו. האם הוא באמת האמין באמיתות הפרסום? האם היתה לו סיבה טובה להאמין? האם הוא פעל בצורה עניינית או מתוך רוע לב?

הגנות נוספות

ישנן הגנות נוספות, כמו פרסום בהזדמנות מיוחדת (למשל, במסגרת דיון משפטי או ישיבת ממשלה/כנסת), או פרסום של ידיעה ציבורית (למשל, עיתונאי שמדווח על הודעה רשמית).

ההגנות האלה פחות רלוונטיות לרוב המקרים של ביקורות צרכנים ברשת.

חשוב לזכור: נטל ההוכחה להגנות (אמת דיברתי, תום לב וכו') מוטל על הנתבע, כלומר, על מי שפרסם את לשון הרע.

הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שעומדת לו אחת ההגנות.

שאלה: האם אם מישהו אמר משהו רע על העסק שלי בשיחה פרטית עם חבר אחד בלבד, זו עדיין לשון הרע?

תשובה: כן. החוק קובע שפרסום הוא גם "לאדם אחד או יותר זולת הנפגע". אמירה לשני אנשים נחשבת לפרסום על פי החוק. כמובן, הנזק הפוטנציאלי והיכולת להוכיח זאת נמוכים יותר מאשר בפרסום פומבי ברשת.

מה אפשר לקבל בתביעה? כמה כסף? ואיך מורידים את זה מהרשת?

אם תביעתכם מתקבלת, בית המשפט יכול לפסוק לטובתכם מספר סעדים (סוגי פיצויים/הוראות):

פיצויים כספיים

זה כנראה הסעד הראשון שחושבים עליו.

בית המשפט יכול לפסוק לכם פיצויים בשני מסלולים עיקריים:

• פיצוי ללא הוכחת נזק: החוק קובע סכום מקסימלי שניתן לפסוק עבור כל פרסום של לשון הרע, גם בלי שתצטרכו להוכיח שנגרם לכם נזק כספי בפועל. הסכום הזה מתעדכן מדי פעם, והיום הוא עומד על כ-50,000 ש"ח לפרסום. אם הוכחתם שהפרסום נע בכוונה לפגוע, הסכום המקסימלי יכול להיות כפול (כ-100,000 ש"ח לפרסום). מטרת הפיצוי הזה היא להכיר בפגיעה בשם הטוב ובמוניטין, שהיא קשה לכמות בכסף.
• פיצוי בגין נזק מוכח: אם אתם יכולים להוכיח שנגרם לכם נזק כספי *ממשי* כתוצאה ישירה מהפרסום (למשל, ירידה בהכנסות, אובדן לקוחות גדולים, ביטול חוזה), אתם יכולים לתבוע פיצויים בגובה הנזק המוכח. זה דורש בדרך כלל הגשת ראיות מפורטות (דוחות כספיים, עדויות לקוחות וכו') ולעיתים גם חוות דעת מומחה (רואה חשבון, כלכלן).

חשוב להבין שבית המשפט פוסק פיצויים לפי שיקול דעתו, בתוך הטווחים שקבע החוק או לפי הנזק שהוכח. לא תמיד תקבלו את הסכום המקסימלי.

צו מניעה וצו עשה

בנוסף לפיצויים, בית המשפט יכול להוציא צווים שיורו לנתבע (ולעיתים גם לפלטפורמה):

• להסיר את הפרסום המהווה לשון הרע: זהו "צו עשה" שמורה לנתבע לפעול כדי להעלים את הפרסום מכל מקום שבו הוא מופיע.
• לחדול מפרסומים דומים בעתיד: זהו "צו מניעה" שאוסר על הנתבע לפרסם שוב דברים דומים שיהוו לשון הרע נגד העסק שלכם.

צווים אלה יכולים להיות משמעותיים ביותר, במיוחד בעולם האונליין, כי המטרה העיקרית לעיתים היא פשוט להוריד את התוכן המזיק כמה שיותר מהר.

שאלה: האם בית המשפט יכול גם לחייב את מי שפרסם לשון הרע להתנצל בפומבי?

תשובה: כן. החוק מאפשר לבית המשפט לחייב את הנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של הפרסום, או אפילו התנצלות, באותו מקום ובאותה צורה שבה פורסמה לשון הרע (למשל, פוסט התנצלות בעמוד הפייסבוק שלו).

המשחק המשפטי: הדרך לבית המשפט (ולפעמים בחזרה)

הגשת תביעת לשון הרע נגד עסק היא תהליך שיכול לקחת זמן.

בדרך כלל, זה מתחיל בצעדים מקדימים:

1. איסוף ראיות

לפני שמגישים תביעה, או אפילו שולחים מכתב התראה, חייבים לאסוף את כל הראיות:

• צילומי מסך מדויקים של הפרסום (כולל התאריך והשעה).
• קישורים ישירים לפרסום.
• פרטים על המפרסם (אם ידועים: שם, פרופיל, וכו').
• ראיות לנזק שנגרם (ירידה בהכנסות, עדויות לקוחות, וכו' – אם תובעים נזק מוכח).

2. מכתב התראה מעורך דין

ברוב המקרים, הצעד הראשון יהיה שליחת מכתב התראה רשמי מעורך דין למי שפרסם את לשון הרע, ולעיתים גם לפלטפורמה. במכתב מסבירים מדוע הפרסום מהווה לשון הרע, דורשים את הסרת הפרסום, התנצלות (לעיתים), ותשלום פיצויים (בדרך כלל סכום גבוה יחסית כדי להשאיר מקום למשא ומתן).

לפעמים, המכתב הזה לבדו משיג את המטרה והפרסום מוסר. אנשים מבינים שהם עברו קו אדום, או שהם פשוט נבהלים מהמילה "עורך דין".

3. משא ומתן או גישור

לאחר מכתב התראה, לעיתים נפתח משא ומתן בין עורכי הדין (או ישירות בין הצדדים, אם הם מיוצגים). מטרתו להגיע להסכם פשרה שימנע את הצורך בהליך משפטי מלא.

פשרה יכולה לכלול הסרת הפרסום, התנצלות הדדית או חד צדדית, ותשלום סכום כספי מופחת בהשוואה לדרישה המקורית.

גישור, בהנחיית מגשר ניטרלי, יכול להיות דרך יעילה להגיע לפשרה כזו.

4. הגשת תביעה לבית המשפט

אם המכתב והמשא ומתן לא הועילו, הצעד הבא הוא הגשת כתב תביעה רשמי לבית המשפט המוסמך (שלום או מחוזי, תלוי בסכום התביעה).

כתב התביעה מפרט את העובדות, את הפרסום, מדוע הוא לשון הרע, את הנזק שנגרם (או את הדרישה לפיצוי ללא הוכחת נזק), ואת הסעדים המבוקשים.

5. ניהול ההליך המשפטי

לאחר הגשת התביעה, הצד השני יגיש כתב הגנה. ייתכנו כתבי תשובה, כתבי טענות נוספים.

בהמשך, יתקיים שלב "גילוי מסמכים" בו הצדדים מחליפים ביניהם מסמכים רלוונטיים לתיק (למשל, צילומי מסך נוספים, תכתובות, מסמכים כספיים). אם צריך לזהות מפרסם אנונימי, זה השלב בו מגישים בקשה לצו גילוי נגד הפלטפורמה.

לאחר מכן יתקיימו קדמי משפט בבית המשפט, בהם השופט מנסה להבין את המחלוקות ולהציע פשרה.

אם אין פשרה, התיק יקבע להוכחות. זהו שלב דיון בבית המשפט שבו הצדדים מציגים את הראיות שלהם, חוקרים עדים (את המפרסם, אתכם, עדים אחרים), ומסכמים את טענותיהם בפני השופט.

6. פסק דין או פשרה

בתום שלב ההוכחות, או לעיתים קרובות יותר, הרבה לפני שמגיעים לשם, הצדדים יכולים להגיע לפשרה. בית המשפט גם יעודד אותם לעשות זאת.

אם אין פשרה, בית המשפט ייתן פסק דין בו יכריע האם מדובר בלשון הרע, האם עומדת הגנה לנתבע, ומהם הסעדים שיקבל התובע (אם יקבל).

תהליך כזה, מרגע הגשת התביעה ועד פסק דין, יכול לקחת בין מספר חודשים לשנים, תלוי במורכבות התיק ובזמני בית המשפט.

שאלה: מה אם אני לא רוצה כסף, רק רוצה שהפרסום יוסר?

תשובה: ניתן להגיש תביעה בה הסעד העיקרי (או היחיד) המבוקש הוא צו עשה להסרת הפרסום וצו מניעה. זה לפעמים הליך מהיר ויעיל יותר (תלוי בנסיבות). עם זאת, בדרך כלל עורכי דין ממליצים לתבוע גם פיצויים, לפחות ללא הוכחת נזק, כדי להפוך את התביעה לכדאית יותר מבחינה כלכלית ולחייב את הנתבע להתייחס אליה ברצינות.

לפעמים שווה לשתות קפה: חלופות לתביעה יקרה.

כאמור, תביעה משפטית היא לא האופציה היחידה, ולעיתים קרובות היא לא האופציה הטובה ביותר.

לפני שרצים לבית המשפט, כדאי לשקול חלופות יצירתיות ויעילות יותר:

1. תגובה עניינית בפלטפורמה

לא תמיד מומלץ, אבל לפעמים תגובה שקולה, מקצועית, ומזמינה לשיח יכולה להפוך לימון ללימונדה.

תשובה רגועה ומכובדת לביקורת זועמת יכולה לשדר ללקוחות אחרים שמדובר בעסק רציני שמתייחס ברצינות לפידבק, גם אם הוא שלילי.

חשוב! לעולם אל תגיבו בכעס, בהתקפה אישית, או בשפה בוטה. זה רק יעשה נזק נוסף.

2. פנייה ישירה למפרסם

אם מדובר בלקוח (גם אם לשעבר) והפרטים שלו ידועים, לפעמים פנייה ישירה, שיחה, ואפילו ניסיון לפצות אותו על חוויה רעה (גם אם לדעתכם הביקורת לא מוצדקת לחלוטין) יכולים לפתור את הבעיה ולהביא להסרת הביקורת. הכל בתנאי שאתם מאמינים שיש סיכוי לשיח בונה.

3. דיווח לפלטפורמה

כפי שציינו, דיווח לפלטפורמה (גוגל, פייסבוק וכו') על הפרה של מדיניות שלהם (שפה בוטה, התקפה אישית, ספאם, פייק פרופיל, תוכן שקרי) יכול להביא להסרת התוכן גם ללא הליך משפטי. כדאי לנסות את המסלול הזה תמיד, הוא חינמי ומהיר יותר.

4. ניהול מוניטין אונליין (ORM)

לא פתרון משפטי, אבל פתרון פרקטי ביותר. במקום להילחם בכל ביקורת רעה בנפרד, אסטרטגיית ORM מתמקדת ביצירת תוכן חיובי רב (ביקורות חיוביות מלקוחות מרוצים, כתבות טובות, פוסטים חיוביים ברשתות החברתיות) שידחוק את התוכן השלילי למטה בתוצאות החיפוש.

המטרה היא שכאשר לקוח פוטנציאלי יחפש את העסק שלכם, התוצאות הראשונות שיראה יהיו חיוביות, והביקורת השלילית תאבד מחשיבותה ותיעלם.

שאלה: האם הגשת תביעה על לשון הרע אומרת שאני חייב ללכת עד הסוף לבית המשפט?

תשובה: לא, ממש לא. למעשה, רוב תביעות לשון הרע (ורוב התביעות האזרחיות בכלל) מסתיימות בפשרה לפני שמגיעים לדיון הוכחות. הליך התביעה יכול לשמש כמנוף למשא ומתן ולהשגת פשרה טובה יותר, כולל הסרת הפרסום וסכום פיצוי מוסכם.

לסיכום: לא לבד בחושך הדיגיטלי.

ההרגשה כשנתקלים בפרסום מכפיש על העסק שלכם יכולה להיות קשה ומכעיסה.

העולם הדיגיטלי אולי נראה כמו זירה פרועה שבה כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה בלי השלכות, אבל זה פשוט לא נכון.

חוק לשון הרע נועד בדיוק למקרים כאלה – להגן על שמו הטוב ועל פרנסתו של אדם (או עסק) מפני פרסומים שקריים או מכפישים.

יש לכם כלים משפטיים להתמודד עם המצב.

הדרך לא תמיד פשוטה, היא דורשת סבלנות, ולעיתים גם הוצאות כספיות, אבל היא בהחלט קיימת ויכולה להיות יעילה.

בין אם זה מכתב התראה, בקשה לצו גילוי פרטים, או תביעת פיצויים ממש, יש לכם אופציות לפעול.

והכי חשוב לזכור: לפני שעושים צעד פזיז (כמו תגובה אימפולסיבית בפייסבוק), ולפני שמרימים ידיים מול מה שנראה כמו קרב אבוד, כדאי ומומלץ להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום.

עורך דין יוכל לבחון את המקרה הספציפי שלכם, להעריך את הסיכויים מול הסיכונים, ולהמליץ על אסטרטגיית הפעולה המתאימה ביותר עבורכם – שיכולה להיות משפטית, או חלופית, או שילוב של שתיהן.

אתם לא חייבים לעבור את זה לבד.

השם הטוב של העסק שלכם שווה את ההגנה הזו.