"אמת דברתי" ו"פרסום מותר" – האם "הגנות והקלות" בהליכים משמעתיים?

מאת: מיה קורדובה

"יֵש עָווֹןּ גָדוֹל מִּזֶה עַד מאד וְהּואּ בִכְלָל לָאו זֶה, וְהּוא לָשוֹן הָרַע; וְהּוא

הּמְספֵרּ בְגִּנוֹת חבֵרוֹ, אַף עַלּ פִי  שאָמַר אֱמֶת"  ²

הלכה ידועה היא כי על עורך דין לנהוג באופן מאופק ומרוסן, ובלשון כב' השופט אור – "כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים ומושמעים על-ידי עורך-דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך-דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקייה – בין נאמרת ובין נכתבת"³. תקצר היריעה מפירוט פסקי הדין, הן בערכאות השיפוט המשמעתי והן בערכאות הערעור האזרחיות, הקוראות לעורכי הדין לנצור את לשונם, להתבטא באופן ראוי ומכובד ולהתנהל בכבוד מול כל הצדדים.

הדין האתי מציב רף לצורת ההתבטאות, אופן ההתבטאות והתוכן. התבטאויות עורך דין בכתב ובע"פ בתפקידו )ולעיתים גם שלא במסגרת פעולותיו כעורך דין⁴( לעולם יהיו כפופות לבחינה אתית, כשחריגה מהמקובל והראוי עלולה להוות עבירה אתית.

השאלה שאעלה ברשימה זו היא מהי נקודת המפגש הנכונה, אליה יש לכוון, בין התנהגות ראויה של עורך דין הכפוף לדיני האתיקה, לבין הלכות הדין הכללי המכירות בהגנה על אמירות הנאמרות אגב דיון וכן בטענת "אמת דברתי". האם מדובר באינטרסים נוגדים? היש להרחיב את הגנת חוק איסור לשון הרע על התנהגויות הכפופות

להליכים משמעתיים ?

בבחננו את הנושא ראשית יש לבחון את הדין הכללי, המעניק הגנה מלאה לאמירות אגב דיונים משפטיים ומכיר בטענת "אמת דברתי", ושנית, את המסגרת הנורמטיבית-האתית לה כפוף עורך דין.

הדין הכללי הדן בנושאים שלעיל הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שבמהותו עוסק ביצירת איזון בין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש ביטוי⁵.

פרסום המהווה לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם ולגרום כי הערכת הבריות כלפיו תיפגע. המבחן האם הדברים אכן מבזים ומשפילים, הינו מבחן האדם הסביר ולא תחושתו הסובייקטיבית של הרואה עצמו נפגע מהדברים⁶.

במשפט הישראלי, חופש הביטוי הינו זכות בעלת ערך רב ביותר חופש הביטוי חשוב "הן בפני עצמו והן כתנאי למימושן של חירויות אחרות"⁷.

יש בחוק איסור לשון הרע שני נושאים שיש להם השקה להיבטי האתיקה החלים על עורכי דין, והם באים לידי ביטוי בסעיף 13 לחוק ובסעיף 14 לחוק:

1     עו"ד מיה קורדובה מכהנת כאב"ד בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. האמור במאמר משקף את דעת הכותבת בלבד

2     הרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז', ג'

3     על"ע 9/89 רמי יובל נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פד"י מד ( 1) 705 , בעמ' 707

4     על"ע 8/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני, פד"י לו)1( 756; על"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-  יפו נ' עו"ד יורם שפטל, פורסם בנבו 1.1.2002; בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד אליעד שרגא, פורסם בנבו 15.8.2012

5 ע"א 348/85 יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פד"י מב (1) 797; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פד"י מא (2) 169

6 תמ"ש (ת"א) 54856-11-11 ש.כ.ש. נ' א.כ.ש., פורסם בנבו 24.7.2013

7 אליקים רובינשטיין, "על חופש הביטוי ועל מדיניות התביעה בעבירות של הסתה לאלימות", הפרקליט מ"ד (1)

הנושא הראשון, חוק איסור לשון הרע מתיר מפורשות "פרסומים מותרים", היינו, שפרסומם לא יהווה עילת תביעה, ובסעיף 13)5( נקבע לענייננו כדלקמן:

"13.(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"

עפ"י כב' השופט ריבלין, "הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי"^[8].

הנושא השני, המוסדר בסעיף 14 לחוק, הינו "הגנת אמת בפרסום", המקנה בתנאים מסוימים הגנה בתביעת לשון הרע. וכך נאמר בסעיף:

• במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי"

מקריאת סעיף 14 עולה כי אין די בכך שהדבר שנאמר היה אמת, אלא נדרש תנאי נוסף המתייחס לקיומו של אינטרס ציבורי בפרסום.

במקביל להסדרים החוקיים בחוק איסור לשון הרע, התבטאות שאינה ראויה עלולה להיות מושא לאישומים במישור האתיקה לפי מספר דברי חקיקה:

• ביצוע מעשה ו/או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61)3( לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 )להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"(;
• אי שמירת כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, יחד עם סעיף 61(1) לחוק;
• אי שמירת כבוד המקצוע ופגיעה בכבוד בית המשפט, עבירה לפי כללים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין )אתיקה מקצועית(, התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), יחד עם סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין;
• התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, עבירה לפי כלל 26 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין;
• התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, עבירה לפי כלל 23 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין;
• התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, עבירה לפי כלל 33 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין.

ברי כי המספר הרב של סעיפים, שניתן להחיל על אירוע של התבטאות עורך דין, מעיד אף הוא (יחד עם הפסיקה הענפה) על החשיבות הרבה המיוחסת לעניין זה.

לכאורה, מקריאת הוראות חוק איסור לשון הרע, בסעיף 13 (5),

עולה כוונה ברורה של המחוקק ליתן הגנה מוחלטת לגבי הדברים העולים במסגרת ההליך השיפוטי. למעשה, נשללת מראש עילת תביעה אפשרית על ידי הרואה עצמו נפגע מפרסום הדברים.

עפ"י לשון הסעיף, לא קיימת כל הבחנה בין אומר הדברים, זהות הנפגע מהם )בין אם הנפגע הוא מי מהצדדים, עד, עורך דין ואפילו מי מהשופטים(, אמיתותם ו/או הקשרם להליך והאם היו אמת אם לאו. הסעיף בא להגן על אינטרס ציבורי, ראשון במעלה, לפיו הלוקחים חלק בהליך שיפוטי יוכלו להתבטא בחופשיות מרבית, מבלי שיהיה עליהם מורא שמא הדברים שאמרו בדיון יהוו עילה לתביעה כלפיהם. המחוקק ביקש למנוע מראש בירור תוכני בין ההתבטאות לנושא הדיון.

בתי המשפט דנו בשאלה האם החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע הנאמרים תוך כדי דיון שיפוטי הוא חיסיון מוחלט או שמא חיסיון מסויג?

עפ"י גישת החסינות המוחלטת, החסינות מוענקת לכל אמירה ובלבד שנעשתה "תוך כדי דיון", בהתעלם מהיות האמירה אמיתית או שקרית, זדונית או פוגעת, ומאופן אמירת הדברים ובהתעלם כלפי מי נעשה הפרסום וזהות הנפגע. הסף היחיד הוא שעל האמירה להיאמר "תוך כדי דיון".

עפ"י גישת החסינות החלקית, בחינת הדברים שנאמרו (האם יש בהם משום לשון הרע אם לאו) תיעשה לאור קיום, או אי קיום, קשר וזיקה לדיון ולתפקיד עורך הדין. למעשה, נדרשת זיקה לדיון ולכך שהדברים יהיו כרוכים במילוי התפקיד^[9].

כב' השופט ורדי^[10] מנתח את לשון החוק הקובעת כי הדברים יהיו "תוך כדי הדיון". השופט מפנה לנוסחו המקורי של החוק, בו הופיעו המילים "ולצורך הדיון ובקשר איתו". המלל החדש, אחרי התיקון, מעיד כי המחוקק סבר כי גישת החסינות המלאה, היא הגישה הרצויה. יחד עם זאת, לאור ניתוח הפסיקה קובע השופט ורדי כי "בסופו של דבר, ניתן לסכם ולומר כי על פי הפסיקה קיימות למעשה שתי גישות"^[11].

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כאמור, מקנה את הגנת החוק לאותן אמירות שהן אמת והיה בפרסום ענין ציבורי.

מעיון בפסיקה עולה כי במקרים לא מעטים טוענים עורכי דין שנקטו בלשון בוטה, כי אמירותיהם והתבטאויותיהם, גם הגסות והעולבות ביותר, ראוי היה שתושמענה והן חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי".

אלא שבתי המשפט דחו בעקביות הגנת "אמת דיברתי" שנועדה להצדיק שימוש באמירות בוטות כאלה ואחרות: לדוגמא, אמירה לאדם פלוני באשר לעורך דינו "עליך להבין שעו"ד זה) היינו עורך הדין המייצג את פלוני – מ' א'( אינו מאמין בשלום ובשקט אלא בהרבה משפטים כדי להפיק רווחים על חשבונך ועל גבך"^[12], כינוי עד מומחה כמתחזה^[13], התבטאות לפיה עורך הדין "ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות"^[14], התבטאות לפיה התנהגות שופטת הינה "שחיתות לשמה"^[15], אמירה כלפי עמיתה לפיה "התנהגותה שקרית ולא דוברת אמת"^[16], האמירה "ברוכה הצטרפותך לקלאב הפרייארים של הנוכל"^[17]

וכן האמירה "להפקרתו ולחסדיו הברוטאליים של עו"ד עבריין )גנב שקרן רמאי( ומנוול"^[18]. ואלו מקצת הדוגמאות.

נראה אפוא כי לכאורה הדברים סותרים האחד את השני. האם דין דיני האתיקה להידחות מפני הוראות חוק איסור לשון הרע, או שמא קיימת דרך כי ידורו בכפיפה אחת?

לשכת עורכי הדין, מעצם היותה הגוף המאגד את עורכי הדין, שתפקידה, בין היתר, לשמור על רמה מקצועית נאותה ושמירה על אמון הציבור בעורכי הדין, היא הגורם המסדיר את תחום האתיקה המוחל על עורכי דין, והדברים ידועים^[19].

ביטוי לאופן ההתנהלות הנדרש מעורך דין נמצא הן בכלל 33 לכללי האתיקה, הקובע כי "עורך דין יטען טענותיו לפני בית המשפט, בין בעל פה ובין בכתב, בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם אחר הקשור בהליך השיפוטי", והן בשורה של פסקי דין הנוגעים לתחום האתיקה, מהם עולה כי עמדת בתי הדין אחידה ודורשת רמת התבטאות בכתב ובע"פ ההולמת את מקצוע עריכת הדין. הדרישה לנימוס ודרך ארץ ולכך שלא תיזרקנה לחלל בית המשפט אמירות שאינן רלוונטיות לדיון, נקבעה כבר לפני שנים רבות^[20].

טבע הדברים וטבעם של אנשים, כי במהלך דיון משפטי שטיבו "זירת ויכוח" וההתנצחות מצויה בו תדיר דברים עלולים להתלהט, ולכן יש צורך בסייגים ובבלמים "בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות שראשיתה בבתי הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי"^[21]. יחד עם זאת, ברור שלא כל אמירה שאינה מנומסת ומאופקת עולה כדי עבירת משמעת^[22]. "…על כורחנו שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין…"^[23].

כב' השופט א' הכהן הטעים את מבחן הסגנון בקובעו כי "התשובה לשאלה אם התבטאות נאמרה בסגנון ההולם את מקצוע עריכת הדין, אם לאו, אינה טמונה ב'נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו ונסיבות כתיבתם'"^[24].

הנה כי כן, בתי המשפט מצאו לנכון לאזן ולתאם בין שני העולמות, חופש הביטוי מחד וכללי האתיקה מאידך, כך שישלימו זה את זה.

כב' השופט דנציגר קבע כי על הלשכה לפעול בנחישות כנגד עורכי הדין המשתלחים בחבריהם, כשהדין המשמעתי הוא למעשה האמצעי להבטחת רמת השיח בכותלי בית המשפט. ובלשונו –

"מן הראוי שלשכת עורכי הדין תפעל בנחישות למניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט בכל האמצעים העומדים לרשותה )ובפרט על ידי נקיטה בהליכים המשמעתיים המתאימים המעוגנים בחוק לשכת עורכי

 הדין, התשכ"א-1961 ובכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, נגד עורכי דין המשתלחים בחבריהם"^[25].

יתרה מזו, בתי המשפט מצאו בכללי האתיקה משום השלמה לחוק איסור לשון הרע, וראו דברי כב' השופט א' אליקים הקובע כי כללי לשכת עורכי הדין הם הסעד הניתן לרואה עצמו נפגע^[26]. באיזון האינטרסים בין חופש הביטוי, הזכות לשם טוב וההגנה הראויה על חופש הביטוי במהלך דיון משפטי, משמשים כללי האתיקה כלים המסדירים את הפתרון הראוי. "עד במשפט הסבור כי נפגע כבודו יוכל לקבל את הסעד הראוי במסגרת הליכי השיפוט המשמעתי"^[27].

ולסיכום, מהאמור לעיל עולה כי ההגנה והחסינות הניתנת לכל אדם במסגרת חוק איסור לשון הרע לא יעמדו לעורך דין שכשל בהתבטאויותיו, במישור האתי. עניינו של השיפוט המשמעתי הוא בחינת התנהגות עורך הדין וההגנות המוקנות במסגרת חוק איסור לשון הרע אינן יכולות להוות הגנה להתבטאות שאינה הולמת.

הדין האתי, החקיקה והפסיקה אליהם כפוף עורך הדין, יוצרים לגביו מערכת נורמטיבית נוספת, הקובעת את רף ההתנהגות הנדרש, והבחינה איננה תוכן הדברים האם אמת הם אם לאו, אלא דרך הצגתם ואופן הבאתם. במבחן הסגנון היה והדברים שבוטאו באופן בוטה ובלתי הולם, הרי שיכול ויהיו מושא לבחינה ערכית-אתית, כך שמדובר בשתי מערכות דינים החיות במקביל זו במחיצת זו ואין באחת כדי ליתר את האחרת.

הדרישה המשמעתית לאיפוק וריסון אין בה כדי לפגוע בחופש הדיבור, עליו מבקש חוק איסור לשון הרע להגן. נהפוך הוא, דיני האתיקה מסדירים את אופן הביטוי כך שלא יוחלפו לנו בין חופש הדיבור ובין דיבור חופשי ממשמעת וריסון.          

  עט ואתיקה  8                                                                                                                     פברואר   2018

^[8]    רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פד"י סג (2) 511, בעמ' 518

^[9]    ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל, פד"י נו (5) 254

^[10]  ע"א (ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב, פורסם בנבו 17.9.2008

^[11]   שם, בעמ' 13 (סעיף 20 לפסה"ד).

^[12]   על"ע 9/82 ד"ר א' סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פד"י לז(3) 609  

^[13]  ת"א (חי') 15943/02 אורה כבירי נ' שקיב עלי, פורסם בנבו 30.1.2003

^[14]  על"ע 736/04 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד שרה מזרחי, פד"י נח (6) 200

^[15]   בד"מ (ת"א) 63/10 הוועד הארצי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ילון הכט,   פדאור אתיקה 13 )64( 461

^[16]  בד"מ (ב"ש) 1/00 לשכת עורכי הדין מחוז הדרום נ' עו"ד פלוני, פדאור אתיקה 01 (7) 355

^[17]  על"ע 2383/07 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד לוינגר חנניה, פורסם בנבו 29.1.2008

^[18]    בד"מ )י-ם( 3/87 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' עו"ד פלוני,  פדי"מ ו 179

^[19]    על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני, פד"י מה (4) 729

^[20]     על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' א' סלומון, פד"י כה (2)  729

^[21]     ה"ש 8, בעמ' 525

^[22]      על"ע 9/87 דניאל ש' הופר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פד"י מה)2( 586

^[23]    על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני,

      פד"י לו (3) 379, בעמ' 383

^[24]    עמל"ע (י-ם) 32382-06-13 חיים שטנגר נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי

הדין, פורסם בנבו 2.3.2015, בעמ' 10 (סעיף 22) בהתייחסו לעל"ע 9/87 דניאל ש' הופר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו (ה"ש 22)

^[25]     ה"ש 8, בעמ' 523

^[26]     ה"ש 13, בסעיף 22

^[27]     שם, שם